'שמואל, למה אתה עוצם עיניים? אורי, למה אתה אף פעם לא יושב מקדימה? כן נדב, אני יודע שאסור לעבור באדום, אבל כבר מאוחר ואין מצלמה, חוץ מזה שזה כבר מסורת אצלי. יונתן, למה אתה כמעט ולא נוסע איתי ברכב?, ראובי, איך ייתכן שרק אתה שותק? לפחד יש דרכים משונות להביע את עצמו…' אלו הן תמיהות שליוו אותנו במהלך כל השליחות, כן, אני נהג לא זהיר… על כן החלטתי לפתוח את בלוג הסיום בהוקרת תודה לאלוהים שאני וחברי עדיין חיים. לאחר תקופת נהיגה מכובדת בקייפטאון (ואנחנו נוסעים הרבה), יש כבר כמה וכמה מקומות באזור בו עלינו לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום זה'. אני הגעתי לכאן עם אפס נסיון בנהיגה, ויצאתי עם הרבה, נשארה לי בעייה עיקרית אחת – מהירות, זה פשוט יצר שאי אפשר להתגבר עליו, ככה שלשים חגורה כשאני נוהג זה לא עניין של בטיחות, זה עניין של הישרדות. אני הנהג עם רקורד של דוחו"ת על מהירות הגבוהה בקבוצה, רק השבוע קיבלתי עוד כמה (לכו תדעו כמה עוד בדרכם) כדי לסיים בטעם טוב… בקיצור, תודה לאל שהם לא מנהיגים פה את שיטת הנקודות (אלו הם פשוט הנהגים שהם עושים עליהם הכי הרבה כסף, חבל להוריד אותם מהכביש…), ושכל הנזק הוא רק כמה מאות שקלים ועיצוב מקומט לרכב. עכשיו, לפני שנתחיל להזיל דמעות לרגל עזיבתי, ארצה רק לסגור משהו מהבלוג שעבר. זוכרים את כל הסיפור עם הטיול והקיפאון? אז חזרנו לשם… אמא, רק כדי להרגיע אותך, בשום שלב ממה שקרה אתמול לא נשקפה סכנה לחיינו, ככה שאין צורך להיכנס לפניקה. תמיד אומרים שלאחר חוויה טראומטית, צריך לשים את הקורבן באותה סיטואציה, בכדי שלא יפתח תסמינים פוסט-טראומטיים. אז כך החלטנו אני ושמואל לשים פעמינו אל אותו המקום, ואפילו עם תגבורת – אורי, חברנו לשליחות. הפעם למדנו לקחים (או לפחות כך חשבנו). ארצה רק לצייר תמונה ממה שקרה; לילה, חושך מוחלט, שלשה צעירים לבושים בחליפות צלילה, מהלכים ביער, לא יודעים איפה הם נמצאים ואנה הם הולכים, כל פעם מדליקים את הגזייה שברשותם כדי להאיר את גזרי המפה שנרטבה מהבריכות הקפואות לאורך המסלול, כבר חצי יממה שהם כמעט ולא פסקו מללכת, לטפס, לקפוץ ולשחות, יודעים שאם יעצרו אז הקור יהפך לבלתי נסבל. לא מבינים איך זה קרה, הם בכלל היו אמורים להיות עכשיו באיזו עיירת נופש, לצפות בלווייתנים. תוך כמה ימים כל אחד מהם טס ליבשת שונה. איך לפתע הכל נראה כל כך רחוק, לעיתים אנו מדמים שיש לנו שליטה על מה שקורה סביבנו, אך מקרה קטן שומט את הקרקע שמתחתינו ופתאום החיים מרגישים כל כל ארעיים, הצרכים הקמאיים מתעוררים במלוא עוזם – אוכל, חום, מנוחה, קורת גג והכי חשוב – תקווה; בכדי להביא את האחרון על סיפוקו העסיקו השלושה את מחשבתם במשהו יותר סימפטי, והחלו להשתעשע ביצירת ניסוחים ספרותיים לסיטואציה בה הם נמצאים, שם הורתה של תמונה מילולית זו, תוך נסיון בלתי מודע לנטוע תקווה בלבם שחוויה זו תסתיים כמרבית החויות – עוד סיפור טוב לספר לנכדים (או לבלוג…), תודה לאל, אכן כך קרה. בסופו של דבר הגענו חזרה הביתה בשתיים לפנות בוקר, לאחר נהיגה שהייתה המפרכת ביותר בחיי, וכך נסתיימה לה הרפתקתי האחרונה בקייפטאון. עכשיו נעבור לנושא שלשמו נתכנסנו כאן כיום – אני מסיים פה!!!. 'נו, אז איך היה בקייפטאון?' אני מעריך שזו שאלה שאני יישאל הרבה. על כן, במקום למחזר את עצמי שוב ושוב, תוך נסיון כושל להוסיף נופך מקורי לסיפור, אני אנסה למצות כאן את העניין אחת ולתמיד. קודם כל, קצת אינפורמציה. היום יום חמישי, אני טס ביום שני הקרוב, מה שאומר ששהותי בקייפטאון -שנקראת גם עיר האם- מונה כמניין ירחי הלידה, כמה סימבולי… את מנוחתכם אני מטריד באמצעות הבלוג כבר חצי שנה. בכל זאת עברנו הרבה יחד… בקיצור, יש לי תקופה מכובדת לסכם, אז נתחיל; אנחנו חיים בסרט. נמצאים באחת הערים היפות בעולם, בדירה שהיא כמו מלון, עם רכבים משלנו, בלי בוס שעומד על הראש, יש לנו שתי מזכירות שדואגות להכל, העבודה העיקרית שלנו היא להיות נחמדים לאנשים מסביב והם באמת אוהבים אותנו ודואגים להביא בקביעות זריקות מרץ לאגו שלנו – 'אחת הקבוצות היותר טובות שהיו לנו' הם טוענים, כדי להזמין אותנו לארוחת שבת צריך להזמין אותנו שלוש חודשים מראש, הנופים מדהימים, האוכל טעים, האנשים יפים, יש המון חופש, כמעט בלי מחוייבות (אני משתדל להימנע משימוש במילה 'שליחות'). לפעמים גם אנחנו תמהים כמה זה מושלם. כששאלו אותי למה אני נוסע לחו"ל עניתי – יש לי את כל החיים להיות תקוע בארץ, לפחות תנו להנות קצת לפני. תשובה מטומטמת, לא? אם לא מוצא חן בעינך אז לך. אז באמת הלכתי, ובאמת נהניתי, אך כרגע גם אם ישלמו לי פי עשר אני לא אשאר לעוד שנה, כן, גם אחרי כל מה שנזכר לעיל, אותה הקלישאה הקלאסית חוזרת ומתנגנת – אל תחפש רחוק, תשאר קרוב. ובאמת ממרחק אלפי קילומטרים למדתי להעריך את חלקת האלוהים הקטנה שיש לי, משפחה, חברים, מקומות שהם רק שלי. אנחנו לא חיים כאן בצורה טבעית, אמנם האדם הראשון קולל – בזיעת אפיך תאכל לחם, אך בצורה פרדוקסלית הקללה הפכה לאפשרות היחידה להתברך – רק מלחם עליו האדם הזיע הוא יהנה, ואני לא מדבר רק בהקשר של להנות מעמל כפיך, אני מדבר על על צורת חיים בריאה בה יש לך את הנישה שלך, את המקום אליו אתה קשור, את החברים אותם רכשת במהלך חייך, את הקשר שלך לאדמה שלך. לכל איש יש שם, ואי אפשר להמירו בשום דבר אחר. עם כל היופי והכיף שכאן, למדתי שתחושת השייכות היא הדבר הכי משמעותי שקיים, לא משנה כמה מדהימים הנופים, עדיין הדרך לבית היא הכי יפה. כל
מקום בו בקרנו, כל משפחה אליה הלכנו, כל מפגש אליו הצטרפנו, תמיד היתה תחושת זרות שהתלוותה, דיסטנס שנשמר, מלווה בתחושת געגוע למקום בו אתה מרגיש רצוי, מקום בו אתה לא נתון לחסדי זרים, מקום בו יאהבו אותך ללא תנאי, שגם אם תפשל, עדיין יקבלו אותך, מקום בו לא תצטרך כל הזמן לספק את הסחורה. לחיות ככה זה פשוט הלחמה מגושמת מדי, שיכול להיות שהיא סה"כ עושה את תפקידה, אך איפשהו זה מזייף. לפני חופשות, אחרי תקופה ארוכה של עבודה, אנחנו זקוקים לשחרור, משהו שיפרוק את כל המתח שהצטבר. אולי זו הסיבה לצריכת הסרטים האובססיבית שלנו כאן (לאחרונה הממוצע עמד על 3-4 סרטים בשבוע), אנחנו זקוקים להפסקה מהסרט שלנו, ואין לנו בית אליו אנחנו יכולים לחזור, עם אמא שתכין אוכל (כן, יש עוזרת, אך אני מדבר על אמא כמושג), עם אבא שיסדר את הבעיות, עם פרטיות, אז ברחנו לסרטים, שעתיים של פאסיביות, כר רך בתוך ההמולה. אבל רגע, בואו נספר גם כמה דברים חיוביים; אין ספק שבשביל בחור כמוני, שבקושי יצא מהבועה שלו (לפני הגעתי לכאן לא היו לי חברים חילוניים, או חברים שמעשנים 🙂 ), השנה הזאת הייתה מעניינת, וזה אחלה מקום להתוודע לעוד צורות חיים של הגזע היהודי, (לא מזמן השתתפתי במסיבת יומולדת של תלמידה מהתיכון, בגדול היא הזמינה את החבר'ה מהתיכון שנחשבים ליותר קשורים ליהדות, רק מה, שזה היה במסעדה לא כשרה…), אין ספק שזה פותח את הראש, המקום היחיד בו באתי במגע עם חילונים היה רק בצבא, וגם זה כשהייתי שייך למחלקת הסדר, אז לבוא לכאן -מקום בו לראות אדם דתי זה ממש מחזה נדיר- ולהגיד על אדם שהוא יהודי חילוני משמע שעדיין יש לו משהו כלפי הזהות היהודית שלו, זה לקבל חשיפה במנת יתר, כדוגמת אירוע שהתרחש כאן לא מזמן, נשף סיום תיכון, תלמידים, למען האמת בעיקר תלמידות, שסה"כ נראות בסדר גמור בחיי היום יום, פתאום הופכות בין לילה לפסדו-כוכבות קולנוע, עם תלבושות שנראו שנלקחו מסרט, ואיפור שגרם לי מבוכה, לפעמים אני תוהה כמה באמת אני מבין את התרבות של החברה האלה, פתאום כל הילדות החמודות שאני מכיר הפכו לגבירות, עם כל התפאורה שמסביב, לימוזינות ובגדים בעלות של אלפי שקלים, כמו שאחד החברה אצלנו אמר, לא הייתי רוצה שהילדים שלי ישתתפו במשהו כזה… אולי זהו המקום להציג את נבואת הזעם שלי; לדעתי בתוך שלושים שנה הקהילה היהודית תיעלם כאן לחלוטין, אולי יהיו יהודים, אך לא כחלק ממשהו יהודי שחי, וזאת מכמה סיבות עיקריות: 1. קודם כל, סתם ככה הרבה אנשים ממעמד הביניים ומעלה עוזבים את דרום אפריקה עקב הפשיעה הגבוהה פה; קייפטאון היא העיר עם אחוז מעשי האונס הגבוהה בעולם!, יוהנסבורג היא אחת הערים המסוכנות בעולם. 2.רוב רובם של הצעירים פה מתחתנים עם גויים. 3. אלה שלא, עוזבים את קייפטאון. בקיצור, אני זכיתי לחזות בפרפורי הגסיסה האחרונים של יהדות קייפטאון, הלוואי שאני טועה. רק כדי לאזן את התמונה ארצה לדבר קצת על מה שבשבילו כביכול הגעתי לכאן – הקהילה היהודית של עיה"ק קייפטאון תובב"א. קודם כל עצם המושג 'קהילה יהודית' היה חדש לי. בארץ, בגלל שכולם יהודים, אז לכאורה אין צורך להגדיר קבוצה של אנשים כנפרדת. אך מרוב עצים לא רואים את היער, בגלל שאנו שייכם לקבוצה המונה כמה מליונים, אנו חיים כאינדיבידואלים, כל אחד חי עם עצמו, ובמקרה הטוב עם משפחתו הקרובה וחוג חברים מצומצם. פה לעומת זאת היחיד הוא חלק אורגני מהקבוצה. ההבדלים בתפקיד בהכנ"ס משקף את השוני בצורה טובה; בארץ בהכנ"ס הוא פשוט מתחם אליו מגיע היחיד כדי לצאת ידי חובת פולחן התפילה. כאן בהכנ"ס הוא מתנ"ס, כל הפעילויות, הכנסים, ההרצאות, הארוחות, המסיבות והרכילויות מתרחשות כאן, לכל בית כנסת שאפילו מניין אין לו במשך השבוע ישנה מזכירה שתמיד עושה רושם שהיא עסוקה עד מעל לראש. הרב עובד פה במשרה מלאה, הוא יודע את כל האינפורמציה (ולפעמים יותר מדי) על כל אחד ואחד מחברי הקהילה, כ"כ לרוב הוא בעל יכולות רטוריות מרשימות, לעומת רב בארץ שלרוב תפקידו מסתכם בלהעביר את הזמן באיזה דבר תורה מרדים עד שיגיע זמן ק"ש של ערבית. אמנם יש מקומות שכאלה גם בארץ, אך לרוב זה ייבוא מחו"ל. ואפרופו קבוצות, רק אומר כמה מילים על הדבר הכי קריטי בשליחות – הקבוצה איתה אתה יוצא, קודם כל אני מודה לאלוקים שיצאתי עם מי שיצאתי, סתם ככה שתדעו, בעיקר בעקבות ידיעת אנגלית כשפת אם, והרקע תרבותי הדומה של שאר החברה, אני זכיתי לפריבילגיות, מה שאומר שהם עבדו יותר קשה. ומגיע להם תודה. בכל אופן לחיות כקבוצה זה עסק לא פשוט בכלל, וכמו שאמרתי קודם, החסך העיקרי הוא בפרטיות, אפילו שאתה נמצא עם אנשים שאתה אוהב, אתה זקוק לפינה שלך, לשקט. כאן אומרים עלינו שאין לכל אחד מאיתנו אישיות משלו, אנחנו יישות שנקראת 'הבחורים', וכל אחד מאיתנו הו רק התבטאות של אותו ייצור, אולי זו הסיבה שחלקנו הולכים להזרק בקצה אחר של העולם לבד, להשיב לעצמנו את האינדיבידואל האובד שהתפוגג במשך השנה האחרונה בחוויה הקומונאלית שלנו. נחזור לדברי הסיכום; תמיד יבואו המקטרגים ויטענו 'אתה בטוח שהיה שווה לזרוק על זה שנה מהחיים שלך?' או 'לא מפריע לך שכולם מתחילים את החיים ואתה נשאר מאחור??' בגדול חברים, באמת אם כולנו היינו מושלמים ומתוכנתים מראש כמו רובוטים אז באמת לא היינו חורגים מהמסלול הקבוע מראש של תיכון-צבא-אוניברסיטה-חתונה-עבודה-ילדים-משבר גיל העמידה-וכו' עד לשלב בו נריח את הפרחים מהשורש, אך מה לעשות, כולנו בני אדם, ומטבעו של האדם שהוא רוצה לדעת, וחוויות שכאלה
הן מצרך חיוני לנשמה, הן נותנות לך יכולת להסתכל על הדברים מזווית אחרת, נותנות לך להעריך דברים שתמיד היו ברורים מאליהם, נותנות לך הבנה שאתה רק איזה חתיכת אבק בתוך ייקום אינסופי שלשנות בו משהו לא תוכל, אלא אם כן תבין את אפסיותך. בקיצור, קחו תרמיל, קחו מקל, וצאו לטייל מחוץ לישראל! רק אל תשכחו בסופו של דבר שיש פה מדינה בגודל מיניאטורי שזקוקה לאנשים טובים. ראיתם איזה יופי?? – גם לקחתי חופש של שנה, וגם יצאתי ציוני פטריוט בסופו של דבר… לקראת הסוף ארצה להוסיף עוד משהו קטן – פרידות. מצב בו אתה מגיע למקום לשנה, עובד, משפיע, מושפע, מדבר, עוזר, פוגע, אוהב, שונא, נקשר, מצליח, מפשל, מתפדח, או בקיצור, מפתח מערכות יחסים עם החברה שסביבך, ופתאום קם ועוזב, כשאתה כבר מרגיש שמצאת את הנישה שלך, זה לא טבעי ולא בריא, לא לך ולא לאנשים סביבך, כל כך הרבה מאמץ נפשי הושקע, ופתאום הכל מתמוגג, אתה נעלם, החיים ממשיכים כאילו לא היית בכלל, לפעמים זה יכול לגרום רק יותר נזק, לא יודע מה עדיף, אבל חיי המותרות המערביים שמעניקים לנו את היכולת להיות כל כך מובילים, גורמים לנו למצוא הרבה אנשים טובים באמצע הדרך, אך גם לנטוש אותם מהר מאוד, וזה כואב. טוב, לפני שאני נעשה מדי סנטימנטלי, נדבר תכל'ס, מה קורה עכשיו? נפתח בציון העובדה שבתוך שלשה ימים אני הולך להיות בארבע מתוך חמש יבשות העולם – אפריקה (כאן), אסיה (ישראל), אירופה (מדריד -חניית ביניים של הטיסה לדרא"מ) וכמובן אמריקה (אני מחשיב את הצפונית והדרומית כיבשת אחת). ועכשיו מבחינת זמנים, אז ככה, כפי שהזכרתי, אני נוחת בארץ ביום שני הקרוב בלילה. אני מבלה את יום שלישי בארגונים, וביום רביעי בבוקר בבוקר אני טס לדרום אמריקה דרך מדריד, כן, זה מטורף, יש לי רק יום אחד בארץ, אך אולי עדיף ככה, קשה לחזור ולהפגש עם כולם ואחרי שבוע שוב להפרד, אז פשוט זירזתי תהליכים, רק חבל שאני מפספס את אבא שלי ואחי בכמה שעות (אני טס בבוקר של ה18 והם נוחתים בצהריים). בכל אופן, אני אמור לטייל בפרו, בוליביה וארגנטינה ולאחר שלושה-ארבעה חודשים לחזור מבואנוס איירס שבארגנטינה, לתחילת האוניברסיטה, כנראה באיחור של חודש (סוף נובמבר). אני מקווה שאני אוכל להמשיך לעדכן את הבלוג במהלך הטיול. עד כאן דיווחי מעיר השמש קייפטאון השוכנת לחופי היבשת השחורה, מערכת הבלוג מקווה שיהיה באפשרותה להעניק לכם, קוראים יקרים, שירות לא פחות טוב מהיבשת החדשה אליה היא גולה. בכל אופן, כל הכבוד לכם, קוראי הבלוג המסורים, שנאותם לקרוא את בילבולי המח שלי כל פעם מחדש, נתראה בישראל, החזקתם תשע חודשים בלעדי, אני בטוח שתסתדרו עם עוד ארבע. אמא, אל תדאגי, אני אשמור על עצמי, וגם יש לי אחלה פוליסת ביטוח לכל מקרה שלא יהיה… תעשו חיים משוגעים. להתראות.

מצלמות התנועה של קייפטאון מאוד מחבבות את הרכב שלנו…

שלושת המופלאים!

איפה, איפה הן, הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן?

הר השולחן של קייפטאון, שכפראפרזה על שמו נקרא הבלוג 'שולחן עורך'. עקב השתנות הנסיבות, אם יש לכם הצעות לשם חדש כתבו לי

זאת קייפטאון, הבית שלנו נמצא על החוף מימין. אין ספק שהפרדה תהיה קשה מתמיד. איך אחרי דבר כזה אפשר לחזור לבניין של עמידר בנתיבות??

הקומונה מופרטת, הכלים כבר לא יכולים להכיל את השפע, הנצוצות מתפזרים ברחבי הגלובוס. (מימין לשמאל: אורי, יונתן, שמואל, ראובי, אנוכי ונדב)
כל אלה חברתי בעזה”י החונן לאדם דעת, אני הקטן אודי סמנה נ”י, שד”ר בדימוס לק”ק דקייפטאון