שאבעס

אתם בטח תוהים לעצמכם כיצד אני מעביר את השבת במחשכי הגלות האפלה, בלי אוכל של אמא, בלי בני עקיבא, בלי הישיבה, אך בעיקר – בלי חופש; כאן שבת היא עבודה לכל דבר, אמנם יותר טעימה, אך עדיין עינו של הבוס לא נעצמת לרגע. להלן סקירה קצרה על פועלינו ביום הקדוש.קבלת שבת מתחילה כאן הרבה לפני כניסת שבת, לא נדיר לצאת אחרי תפילת שבת כשעדיין יש אור בחוץ!, כאשר מתקרבים לכיוון בהכנ"ס איש חברת האבטחה מקדם את פניך בברכה שאם אתה לא עונה עליה את הסיסמה הסודית 'שבת שלום' כאשר מחלצותיך מהודרות לכבוד היום הקדוש, יש חשש שתצטרך לבלות את שארית הערב בחברת איש גברתן במרתף אפל, לאחר שעוברים את הסלקציה ונכנסים לרחבת בהכנ"ס אתה שם לב כמה אתה וחבריך בולטים בשטח, כולם נראים כאילו הם בנשף תחפושות, אני אישית לא מזהה בנות שאני מכיר מהתיכון, הן נראות כל כך לא נערות תיכוניסטיות. נכנסים לבהכנ"ס, באיחור משמעותי כמינהג אבותינו הישראלים הקדמונים, נדחקים אל מקומותינו בקדמת הבמה, תכונה מורגשת באוויר, האטרקציה של הערב הגיעה, ששה ישראלים בלויי סחבות בים החליפות המהוקצעות. כל מקום בו אנו מבלים את השבת הקהילה דואגת לציין את עניין הבחורים, וממליצים לנצל אותנו (הם אומרים to take advantage, שזה קצת מביך כי משתמשים בזה גם במשמעות של לנצל מינית…)  כאילו היינו איזה צוות בידור. הקהל נראה שהוא ממש נהנה מלצפות בייבוא הישראלי המיוחד, ליד הספסל שמו שלט, נא להאכיל רק אחרי הקידוש. סגנון התפילה כאן שונה מישראל, האווירה יותר רשמית, טקסית, נוצרית. הכל כל כך מכובד, לא כמו בשטעטל יהודי קטן ומבאיש, בהכנ"ס הרשמי שלנו הוא כנסייה לשעבר, והוא הכי פחות גרוע, היינו פעם בבכנ"ס בו התפילה היתה ממש הצגה, המנהג המתקדם ללבוש בגדים לא חשופים בבהכנ"ס לא הגיע לכאן, בכל אופן הגברים היו למטה, ונשים למעלה (אל דאגה, קשה היה שלא לראות אותן), אני בספק אם האנשים בכלל שם הסתכלו בסידור, המבט התמקד בעיקר במקהלה (קוואייר), שאם לא הייתי מתאמץ להקשיב לזה שהם שרים משהו בעברית הייתי בטוח שאני נמצא באמצע מיסה, כל עוד חבורת המסורסים השמיעה את קולה בבמה פשוט לא הצלחתי להתפלל, וכשהם כבר סיימו לקח לי זמן לצאת מההלם, שעבר נראה לי רק לאחר כשחברי הקהילה חזרו לביתם במכוניותיהם המפוארות. נמשיך מבהכ"ס לארוחת שבת, לאחר הליכה לבית המארחים, מה שמסתבר כעסק לא פשוט, מכיוון שכאן אין בית כנסת כל מטר כמו בישראל ולפעמים צריך ללכת חצי שעה, מגיעים לשולחן ערוך למשעי, אך אבוי, הם לא שמעו על המושג סלטים, פשוט אין כאן לא חומוס, סלט חצילים, מטבוחה, כלום, גורנישט, רק סלט חי (שהוא ממש טוב), ואח"כ אוכל בהגשה עצמית. אני, שרגיל שמכניסים לי את האוכל לפה, לא התרגלתי לעסק ולפעמים אני מוצא את עצמי מחכה שיזרקו לי איזו עצם כאשר כולם כבר מעמיסים תוספות. הארוחה נמשכת ואז מגיעים הקטעים המביכים, לדוגמא: שתיקה, קולות המזלג המכות בצלחת הם הדבר היחיד שנשמע, מחפשים על מה לדבר, האמא אוזרת אומץ ושואלת: נו בחורים, הכל טוב, איך האוכל?, אהה, אני מבינה, אני אגיד לעוזרת שפעם הבאה תכין פלאפל, תגידו, מאיפה אתם יודעים אנגלית?. יונתן: מהבית. האמא: באמת? ידעתי שיש פה משהו, מאיפה ההורים שלך? יונתן (או כל אחד משאר הבחורים חוץ ממני): אנגליה, אוסטרליה, אמריקה וכו… (עכשיו מתחיל משחק 'מכיר את?') לאחר שהצליחו למצוא קשר כל שהוא עם הסבתא של הכלב עוברים אלי, בד"כ כאשר הפה שלי מלא בסלט וחתיכות של חסה משתלשלות לי מהפה, האמא: ואתה אודי?. אני בולע מהר, מנסה לדבר, משתעל וכך חוזר חלילה כמה פעמים, בשארית כוחותי האחרונים, בעינים אדומות אני ממלמל תוניס ומרוקו. שקט. מחשבות על עשרת השבטים האבודים והנידחים מתקבצים מערבות המדבר רכובים על גמלים מהלכים לארץ ישראל עולה במוחם של הסועדים. לאחר המחשבות האקזוטיות האמא פונה אלי שוב ומוכיחה את יכולת תפיסתה המבריקה: אז אתה ספרדי. אני: כן. כולם: אהה. עוד שתיקה, כולם בוהים בי ומחכים שאספר להם איזה סיפור על שטיחים מעופפים וג'ינים. אני מסביר שנולדתי בישראל ושההורים שלי הם אלה שעלו, הקהל מביט בי בפנים מאוכזבות אך מרוצים מעצמם על הייבוא האוריינטאלי שנחשף לעולם התרבותי (אתם קולטים, מדובר בדרום אפריקאים גיזענים שהקידמה הגיעה אליהם לפני כמה שנים מסכנות עם נפילת האפרטהייד, והיצורים הנחשלים האלו עוד תופשים עלי). הכפיות מנסות לגרד עוד חתיכה מהמנה האחרונה, שתיקה. סוף. טוב, זה לא תמיד קורה, אבל לפעמים יש תסריט דומה. מברכים, תוך כדי שירה של כל הברכה – ארוך ומיגע.    בסה"כ נחמד, אחלה אוכל (ח"ח לעוזרות שעושות את כל העבודה בזמן שהאמהות יוצאות לשופינג ביום שישי, אך בדרא"פ כמו בדרא"פ האמא המפונקת מקבלת את כל הקומפלימנטים כשהעוזרת מזיעה בשטיפת הכלים במטבח). והכי חשוב, יש אחלה מנות אחרנות, ולא פיצוחים ואבטיח…      לפעמים אני משתעשע במחשבה על אמא שלי בארוחה שכזו, איך שהיא הייתה יורדת עליהם… לעיתים אני ממש מרגיש בוגד.שבת בבוקר, תפילה מתחילה בשעה שהמספר תשע משחק בה תמיד תפקיד, ככה שאנחנו מרוצים. לפעמים אחד מאיתנו (בעיקר דוברי האנגלית י"ש שביננו) אומר דרשה בפני כל בהכנ"ס, וישנם מקומות בהם צריך להראות מכובדים אז הם מצריכים את מי שאומר דרשה לשים על ע�
�מו טלית לפני שהוא עולה לבימה לשאת את דרשתו, אני לא יודע אם משהו ממכם מכיר את שמואל פייפר, אך בשבת האחרונה הוא נבחר לשאת דרשה עם העסק של הטלית והכל… ושמואל שלנו, הבחור הזרוק, שאילולא הכיפה שלראשו אנשי הביטחון לא היו מכניסים אותו לבהכנ"ס, שכל קשר בינו לבין ייצוגיות פשוט לא קיים היה צריך לשאת ארשת מכובדת, לדבר בקול רם ובשפה רהוטה, בקיצור, לשחק אותה כומר, והבחור עשה את זה כמו גדול, למרות שהוא נראה כמו פיל בשמלת בלט. לאחר התפילה מגיעה הסיבה העיקרית שלשמה באו האנשים, 'קידוש ברכה', ככה הם קוראים לקידוש עם הארוחה שמתלווה אליו, יש מקומות שכמות האוכל ואיכותו בארוחה הזו מגיעה לרמות מטורפות – פירות, עוגיות, סלטים, פשטידות, גלידות, שוקולדים וככל  העולה על רוחכם, הכל חוץ מלחם, שהרי יש סעודת שבת, ככל שהספונסר רוצה להראות יותר את כבוד ייקר מלכותו כך הקידוש שווה יותר, לאחר שסעדנו את ליבנו, אנו מדדים כבדים ומפוטמים לעבר היעד הבא – ארוחת שבת, כאן אין יותר מדי למה לצפות, משום מה הם לא מחממים אוכל ליום שבת, כמו בצבא, מטעמי דת ומצפון, מה שמביא לתוצאה עגומה, בעיקר על רקע הסעודה הקודמת, אבל מי יכול להכניס בכלל משהו לפה, הסיבה היחידה לבוא לארוחה היא שוב – הקינוח. את שאר השבת אנו מבלים בד"כ במצב מאוזן, אוגרים כוחות למוצשי"ם המסעירים של קייפטאון.

אני מתכנן לעדכן את הבלוג כל סוף שבוע, נתראה… 

  אלו התמונות של בהכנ"ס שלנו, כנסיה בדימוס. האם אתם מצליחים לזהות את הצלב בתקרת בהכנ"ס בתמונה העליונה?