מה אתה עושה שנה הבאה?

השאלה האולטימטיבית שמעלה את הפיוזים לכל מי שנמצא בשלב מעבר בחייו, אם רוצים לשאול אותך שאלה רצינית לא ישאלו אותך מה שלומך ע כ ש י ו, זה לא מעניין, מה אתה רוצה להיות, מה אתה מתכנן, זה מה שחשוב, למרות שאתה עכשיו נמצא בשלב ששאלו אותך שנה שעברה לגביו, הוא כבר לא מעניין, חל על חוק ההתיישנות, ההווה לא מספיק עדכני, אנשים לא יודעים ליהנות מהחיים עכשיו, כך הם (וגם קצת אני, פשוט קל יותר לדבר בגוף שלישי) מסתכלים על עצמם, לא כמה שהם עכשיו, מה הם שווים באמת, אלא בתור "שלום, אני דני, הולך ללמוד עריכת דין", וכבר אתה מסתכל עליו ברטרוספקטיבה הפוכה, ומלביש על הטי שירט הגזור שלו חולצה מעומלנת, ומזוודת ג'יימס בונד, דופק נאום חוצב להבות סטייל הוליווד בבית המשפט. מה עם דני עכשיו?, איך הוא מרגיש? מה מעניין אותו בחיים?, מה מציק לו? כל אלו שאלות נחמדות שרק עומדות בצל היצור שנקרא עתיד, שכשלעצמו אף פעם לא מושג. יש לזכור שהעסק פה אינו רק מן השפה ולחוץ, הוא מתחיל הרבה לפני, באיך שהאדם תופש את עצמו, הוא גם מפנטז על קריירת עורך דין בפירמה ידועה, רק אחר כך המסר עובר לחברה, שמעמידה אותו במקום הראוי לו בסולם האבולוציה האנושית. אם הוא לא בדיוק סגור על עצמו, מתלבט קצת חושב יותר על העתיד שלו, לא משחק את התפקיד הבנאלי  שמייעדת לו החברה, מייד ההורים מתנצלים: "דני שלנו קצת מבולבל, אבל יהיה בסדר, יש לו ראש טוב". ושלא תבינו אותי לא נכון, פרזיטיות בסגנון אחי, יהיה בסדר, הכל משמיים, היא אחד הדברים המתועבים ביותר בעיני, רק שלפעמים צריך לזכור שאפשר גם לחיות ת'חיים ולא רק לתכנן אותם כל הזמן, כי זה לא נגמר.

עכשיו, מה הסיפור של כל ההקדמה החופרת הזו? רק רציתי לרכך קצת את הקרקע לקראת הידיעה המרעישה: כנראה אני הולך ללמוד סוציולוגיה, נרשמתי אתמול. בעיניי הכל מתחיל ונגמר בחברה, לכן התחום מאוד מעניין אותי, וכן, אני יודע שאין כסף בתחום, וגם לא בדיוק עבודה, אבל אני לא רוצה לעבוד במשהו שלא מעניין אותי, לא רוצה למכור את נשמתי למכונה המשומנת של תעשיית המזומנים. אני הולך לעשות מבואות בתחומים שמעניינים אותי ובהמשך אני אסגר יותר על עצמי. בקיצור, כמו שכתבתי לעיל אני הולך לעשות משהו שאני רוצה לעשות בלי לתכנן יותר מדי לעתיד, אני מאמין שמה שאני אוהב עדיף לי. אך אם בכל זאת נרצה להשתעשע קצת בניבוי העתיד אז אני מתכנן משהו שילך בערך ככה: עד סוף השנה אני אטייל בעולם, אחזור לתחילת האוניברסיטה אחר החגים, אלמד בבאר שבע, אגור בנתיבות, אתחתן, תוך שנה (מהחתונה…) תהיה לי ילדה ויקראו לה אסתר (בגלל שאני הוגה בנסתרות, וגם עכשיו זה אדר וגם כך קוראים לסבתא שלי), את חיי אקדיש להקמת הארגון "המיליציות המזרחיות", את חיי אסיים לאחר שהארגון יכונן סדר עולמי חדש והפרולוטריון ישלוט בעולם; נחזור אלינו… אני כבר חוזה בעיני רוחי את אבא שלי, אביאל ושאול (לא פרידמן, דוד שלי) אומרים לי בקול רציני, אודי, איך תביא אוכל לאסתר? מה שאתה לוקח זה מקצועות לעשירים, מה אתה משגע את השכל? יודע כמה עולה לחודש חבילת טיטולים, מטרנה, מטפלת וזה רק על היצור הקטן הזה! שלא לדבר על המשכנתא, אתה לא איזה ילד שמנת שיכול להרשות לעצמו ללמוד מקצועות בגלל שהוא אוהב אותם בלי לחשוב על קצת הפרקטיקה! איך תסתדר בחיים? תמשיך למצוץ כסף מההורים שלך? ולי, אבל וחפוי ראש, לא יהיה בדיוק מה לענות, אמלמל משהו בסגנון: בטח יש אנשים שהתחילו כמוני והם מצליחים לחיות.  בכל אופן אני פשוט אנסה לשנה ואראה, תמיד אפשר לשנות, אני עדיין צעיר, שזה דרך אגב גם מושג יחסי, כיוון שכאן, בדרא"פ, אנשים בגילי (23 רחמנא ליצלן, עדיין רווק, פנוי להובלות), נמצאים בדרך לדוקטורט או כבר נמצאים עמוק בעבודה, אחרי תואר ראשון כמובן, ומכניסים כמה אלפים יפים בחודש, בעוד שעבדכם הנאמן עסוק בלגלות את מכמניה של הארץ היפה שלהם, כאילו שלא נשאר לי עוד מה לעשות בחיים חוץ מלצוד פרפרים לאוסף הפרטי שלי. בקיצור, החיים מורכבים, וגם אני מכפיף את עצמי לכללים שמכתיב העולם, אחרת הייתי הולך ללמוד קולנוע, שזה בעיניי אחד מהתחומים הכי מעניינים ומשפיעים בעולם, רק שהסיכוי להגיע לשלב שבו אתה מתחיל לעשות משהו משמעותי הוא אפסי, נקווה שבסוציולוגיה זה אפשרי יותר. חוץ מזה, מה חברים כמו אביאל ודודים כמו שאול יעשו עם כל הכסף שלהם, אם לא להשקיע אותו בקרן המחקר לסוציולוגיה שתממן את אודי?… סתם, בחיים אסור להזדקק לאף אדם כמו שאמא שלי אומרת. בכל אופן, אני לא סגור במה אעסוק בחיי, אך נסתדר, כמאמר השיר: "רוב האנשים המעניינים שהכרתי בחיי, עדיין לא יודעים מה הם עושים". ועכשיו נעבור לחלקכם בעסקה קוראים יקרים, אם אתם מכירים סטודנטים לסוציולוגיה בבאר שבע, אני אשמח לקבל את המייל שלהם, או בכלל כל בדל מידע שלדעתכם יעניין אותי בנוגע לעניין.

  כדי לא להרוס את הרפרטואר של הבלוג נדבר קצת על קורותי בדרא"פ, לא מזמן צפיתי בסרט Blood Diamond, נראה לי שהמתרגמים הישראלים קוראים לו לגעת ביהלום (שם שהורס את כל המשחק מילים), סרט איכותי, קצת קיצ'י (בכל זאת הוליווד…) אפילו עם מסרים מעניינים (בסגנון: גם תושבי העולם המערבי הנאור שותפים בפשע של הרצח היומיומי של אנשים באפריקה), אבל מה שהכי שווה בסרט זה שרואים שם את קייפטאון, אפילו מצלמים שם אזור שרחוק שתי דקות נסיעה מהבית שלי, רואים את הר השולחן (בהרבה מהתמונות שלי יש ענן ששוכן על ההר, אז לרוב זהו הר השולחן), ממש התלהבתי, כאילו שליאונרדו דיקפריו הצטלם בבית שלי בבית שמש, בקיצור תצפו בסרט ותלמדו על הרבה דברים חשובים כמו מה שהולך כאן באפריקה בין הלבנים לשחורים, קולניאליזם, עסקאות נשק, ניצול ילדים לצרכי צבא, השתיקה של העולם, איפה אודי גר, איפה אודי הולך לטייל בפסח (רוב הסרט צולם במוזמביק) ושאר פרטים מעניינים. 

לסיום הפוסט של השבוע רק ארצה לציין שאני קיים! אם תעשו חיפוש לשם אודי סמנה בגוגל תמצאו את הבלוג שלי ראשון ברשימה! כמאמר החכם: "אתה בגוגל משמע אתה קיים".

ילדים יקרים, צפו בסרט Blood diamond וחפשו בו את התמונה.       אם היו מזיזים קצת את המצלמה היה אפשר לראות גם את הבית שלנו. אנו מקבילים את רכס ההרים שבתמונה כל בוקר, שמם הוא שתיים עשרה השליחים, אך אני מעדיף לכנותם  שתים עשרה השבטים.