אגרת הפורים

אם בד"כ אני מפחד מהתלמידים בבה"ס, בפורים על אחת כמה וכמה. פה הם מתחפשים לפי נושאים, כל שכבה והתחפושת שלה. אחת התחפושות הכי פופולריות לבנות פה היו מה שהם קוראים Gothic, אתם בטח מכירים את זה מהארץ – בנות, בד"כ בגיל העשרה עם צלליות שחורות בעיניים, מגפיים כבדות, בגדים שחורים צמודים, וכל מני כלי משחית כסופים צמודים לגופן, בד"כ הן מלוות בסקינהדס שנראה כאלי שחזרו ממיסה של הKKK. הבנות התמימות והחמודות הפכו ליצורים מפחידים בן-לילה. אך אל דאגה, ששת הדוסים מבהכנ"ס השיבו מלחמה השערה, אנחנו לא פראיירים, שינסנו מותנינו ואזרנו חלצינו ולבשנו… את התלבושת האחידה של התלמידים. מה כבר יכלנו לעשות?? חבורת לפלפים שכמונו… למרות שיש לציין שאני וראובי התחפשנו לתלמידות, מה שנראה די מאיים, ואני אפילו חבשתי פאה שמשכה הרבה מבטים משתאים, באמת נראתי די רע… אך עדיין נראנו דוסים בגלל ששמנו חצאית שאורכה (יחסית לשלהן) כאורך הגלות, פשוט אם היינו לובשים את המיני הקצרצרים המצויים כאן המראה היה גורם לכמה התקפי לב, ולא נכביר במילים…  בכל אופן, תפקידנו בכח היה להיות השופטים של תחרות התחפושות, מה שאומר שישבנו במשך 15 דקות מביכות על הבמה מול כל התיכון וצפינו בתחרות מלכת היופי, בבחינת "להראות השרים והעמים את יופיה", רק שכאן לא היה להן מספיק תודעה פמיניסטית לסרב לדיכוי הגברי, מי אמר שהעולם המודרני מתקדם יותר מפעם?… לי היה קשה במיוחד בגלל השמלה שלמותני, בנות, אני חייב לציין שזו ממש אומנות להסתדר עם הדבר הזה ולא להכניס את עצמך למצבים מביכים! עד כאן פורים בבה"ס, בהמשך החג ערכנו מסע קהילות בקייפטאון – חמשה חברה שיכורים ונהג מגיחים באיזה חור עם יהודים, עושים פאדיחות וממשיכים ליעד הבא. ההרגשה הכללית שלי הייתה מוזרה, זה לא פורים שהכרתי, מסתבר שאע"פ שכל העסק של חג הפורים מקורו בגלות (כמו רוב היהדות), אין ספק שהמקום בו החג הכי מוצלח הוא באה"ק. כאן העסק די יבש בגלל שאין חופש מבה"ס, המסיבות מסתיימות באחת עשרה בלילה, ומשום מה יש להם קטע דפוק – הם בטוחים שהחג שמשתכרים בו זה שמחת תורה! מה שיצר שילוב של ילידים אפאטיים עם חברה רווי אנרגיה ואלכוהול מישראל, תמהיל שיוצר בעיקר הרבה מבטים מביכים. אני יודע שזה נשמע רע, אבל דווקא היה די שמח (לא שאני זוכר משהו…), היינו שיכורים בצורה נחמדה, לא עשינו דברים חריגים מדי, חוץ מלהעביר את המסר של make love no war, לחבק את כל הנקרא בדרכנו, ולשיר עם ערבים שירים פאשיסטיים בסגנון 'זוכרני  נא' (באמת!!), חוץ מזה ארצה להבהיר שהפעם היחידה במשך השנה שאני מכניס לפי משקה שאינו מי ברז זה פורים (אני לא שותה אפילו משקאות קלים!), ולא אכפת לי מהדיון אם יש מצווה להשתכר או אין, זו פשוט הרגשה שחבל לפספס, אתה מרגיש שאין לך מחיצות, הצנזור מצונזר, נעשה אחד עם העולם, אוהב את כל מי שסביבך, הכל מאיר, כמו בערב שבת רק הרבה יותר, נגש לבחורה שאתה מכיר ומציע לה להיות חברה שלך… ועכשיו ישאל השואל אז למה לא כל השנה? אז ככה: 1. אפשר להתמכר. 2. לא בריא. 3. אין לך שליטה על החיים. 4. זה יקר. 5. אתה לא רוצה לצאת עם דרום אפריקאית. בקיצור, באיזון נכון, אם אתה לא אדם רע, עם חברים שאתה אוהב, תוך ידיעה שזה מוגבל זה יכול להיווצר משהו נחמד. לסיכום אירועי חג הפורים: הקהילה היהודית נמצאת כאן במצב גרוע יותר מהפחותים שבישראל – אם בישראל חוגגים את פורים אך בצורה לא כל כך ראויה, כאן הם דור אחד קדימה – הם פשוט לא חוגגים את החג. היו ילדים בבה"ס היסודי שאמרו לי שהם לא חגגו את פורים בכלל. איך בתור ילד אפשר בלי פורים?! ילדות עשוקה… לפחות השנה פורים יצא ביום הקדוש לנוצרים, כך שהיה קצת זמן להקדיש לאירועי החג. 

באווירת האבסורדיות שמלווה את חג הפורים ארצה להביא כאן סיפור קטן שמביא מושג כלשהו על מה שקורה כאן: השבוע העברנו פעולה לכיתה י' על אנטישמיות, לאחר שצפינו כולנו בסצנה אנטישמית מסרט התחלקנו לקבוצות, השאלה שלי לתלמידים הייתה 'האם חוויתם אנטישמיות בחייכם? ואם כן אז מה בדיוק?' לאחר כמה מקרים לא מעניינים במיוחד הגעתי לבחור שהגדיר את עצמו ביחידה הקודמת כדתי (המושגים פה מ א ו ד שונים מהארץ) והוא סיפר שבבר המצווה שלו בבהכנ"ס הרב לא נתן לאביו לעלות לתורה. כאשר שאלתי אותו למה הרב סירב הוא ענה שהרב אמר שבגלל שהאבא נוצרי הוא לא יכול לעלות לקריאה, אוטומטית הועלה חיוך על שפתי, מיד התלמיד פנה אלי בפנים פגועות ושאל אותי אם אני חושב שהרב צודק, עניתי שלא. לא מתוך יותר מדי מחשבה, פשוט מה כבר יכלתי להגיד… לפעמים אני שואל את עצמי מאיפה להתחיל, הם כבר כל כך עמוק בזבל שאני לא רואה שום מוצא אפשרי, אני נותן לסיפור היהודי בקייפטאון להמשך עוד מקסימום 30 שנה, אלא אם יקרה פה איזה ונהפוכו רציני ותבוא תשועה ליהודים ממקום אחר, כי על החברה כאן אי אפשר לבנות יותר מידי.

הקטע הבא בבלוג הוא מחשבות שלי על דברים שקראתי וצפיתי, אתם מוזמנים לדלג, אנלפאבתים שכמותכם, אך אם בכל זאת חשקה נפשכם במשהו קצת פחות צהוב ורכילותי אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא.נתחיל בשתי ספרים שקראתי לאחרונה, שתיהם קשורים לעולם הציונות הדתית, אחד מתוך הביצה ואחד על הביצה. קודם כל אקדים ואומר – יש בי ממש יצר לקרוא, לצפות ולהאזין לכל דבר שיש לו עניין עם הציבור שלנו. אני מרגיש שאני משחק במגרש הביתי שלי. לדוגמא, אתם חייבים להודות שכשאתם קוראים את מקור ראשון, אתם משחקים במשחק אני מכיר אותו מ… ככה זה עובד, הרבה יותר כיף לדעת על משהו שקרוב אליך, ממש כמו שאתם קוראים ברגעים אלה את הבלוג.נתחיל בספרו החדש של גדי טאוב (כן, ההוא מתוכניות הילדים והנוער, שלא תחשבו שאני לא יודע שאתם שורקים עכשיו את הסלוגן של הכתובת שלהם… 91071… כן, כן, כולנו מאותו הכפר) לספר קוראים המתנחלים. ציפיתי להרבה, במיוחד לאחר המרד השפוף שבזמנו ממש הרגשתי אינטלקטואל פוץ צהוב לאחר שסיימתי אותו בפעם השנייה, הוא באמת חידש לי משהו, מה שהיה חסר לי מאוד בספר החדש. את המידע כבר הכרתי, הפרשנות הייתה די דומה לתיאוריה השמאלנית המצויה, לא משהו מקורי במיוחד. פשוט פריסה נחמדה של מה שקרה מ67 עד אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם ניתוחים שאפשר היה כבר לקרוא אצל המיינסטרים ממזמן. אני ציפיתי ליותר, קצת פרובוקציות, קצת ספקולציות, מסתבר שגם בתוכניות הילדים והנוער מזדקנים…הספר הבא הוא עוד אכזבה והפעם היא באה מתוך הביצה – בא מלבנון של מיקי שיינפלד, לאחר הספר הקיטשי אבל כתוב בטוב טעם על חוויותיו של בייניש בצבא – בכל מקום שהם, ולאחר אבדות שעסוק בלהסתיר את זהותו הדתית של המחבר. הגיע הספר השלישי, שנראה כמו נסיון לחקות את הרב סבתו בתיאום כוונות, הספר מדבר על מיקי עצמו שנקרא לשרת בלבנון במלחמה השנייה, ועל חוויותיו במשך המלחמה, שבשביל היחידה שלו זה היה פשוט להכנס פעמיים לאותו המקום ולחזור, בלי יותר מדי אקשן ברקע, הרגשתי שהספר מגזים בתיאור חוויות שלא היה בהם יותר מדי, עם שילוב של טקסטים דתיים שלו נראו אותנטיים לסיטואציות, אולי זה בגלל שאני מסתכל בעיניים ציניות וחילוניות מדי, ואולי לא עבר מספיק זמן מהמלחמה כדי שאוכל לפתח מספיק דיסטנס שיאפשר לי להתייחס אליה בצורה רומנטית, אבל זו החוויה שלי נכון לעכשיו בכל אופן… נסיים במשהו איכותי לשם שינוי – הפסיון של ישו, הסרט הסנסציוני של מל גיבסון. נתחיל בזה שבחרתי לצפות בסרט רק בגלל שבישראל לא הסכימו להקרין אותו, לא יודע מי הדביל שעומד בוועדת הביקורת, אבל אם להעביר סרטים סוטים ואינפנטיליים עם רמה שמתחת לאפס כמו כל הקומדיות האמריקאיות למיניהם זה נחשב בסדר והסרט הנ"ל שמצריך קצת יותר מהצופה חוץ מלבהות כמו מטומטם במסך הטלווזיה אז כדאי להדיח את הוועדה המטומטמת הזאת שצריכה לפסול משהו מדי פעם כדי להצדיק את קיומה. נחזור לסרט, לפני שאתם צופים בו חובה לקרוא לפחות את הספר הראשון בברית החדשה (הבשורה ע"פ מתי), להבין קצת מה הסיפור של הבחור שהיה או שנהייה בעל כורחו לאחד מהדמויות שהשפיעו הכי הרבה על העולם. הסרט מתאר את שעותיו האחרונות והמשמעותיות ביותר בחייו של ישו – הפסיון, הייסורים שהוא עבר עד צליבתו. הסרט מלא באלמנטים מכוננים באמונה הנוצרית, פשוט חובה לכל אדם שהוא בן תרבות קצת לדעת ידע בסיסי, במיוחד היהודים, שכדאי שידעו מה הסיפור -שבו הם לוקחים חלק מרכזי- (אני די בטוח שרוב הישראלים לא יודעים אפילו לספר בקיצור את הסיפור של הבחור) של היהודי המעניין הזה, בפרט כשמדובר בסרט שעושה את זה בדרך כל כך איכותית. בקיצור, סרט חובה בכל בית יהודי. קצת תרבות, קצת לחשוב, קצת להפעיל את הראש, בשביל זה כל האמצעים כשרים! יש מהומות, יש התנגדות, יש אנטישמיות – יש נושא מעניין יותר לדבר עליו בשולחן שבת.

שתהיה לכם שבת של עניין ושלום.

אם תרצו תוכלו לצפות בUtube בהצגה שעשינו מול הקהילה כאן, אני מופיע שם לאחר שתיים וחצי דקות, אל תנסו להבין את הבדיחות, ההומור הדרא"פ לא משהו…

http://www.youtube.com/watch?v=bP-IJ659gAw

 

ישראל – דרא"פ, בני האור נגד בני החושך.