הלכנו יותר משנלך

חמש חודשים עברו עלי כאן בדרא"פ, נותרו לי עוד ארבע. אפילו יש לי תאריך סיום – 25.7, יום אחרי תשעה באב (אל דאגה, לא תראו אותי כל כך מהר, אני אגיע לארץ רק באוקטובר, אחרי החגים, לטובת טיול סוף החיים הפרזיטיים). היום אנחנו יוצאים לחופשת הפסח שלנו, מחר אני על המטוס אל החופש. הסתיימה תקופה, נגמרה ההתחלה, עכשיו מתחילים את הסוף. רק עכשיו אני קולט שכבר העברתי את רוב הזמן שלי כאן. חושב על מה שהספקתי, מה שהחמצתי. משבר גיל העמידה. לא יודע כמה שיניתי פה בקייפטאון, מה שבטוח הוא שלהתעורר כל בוקר למציאות הקייפטאונית נותן לך זווית מעניית יותר על החיים. מה יש לי לומר על החיים בחו"ל אחרי כמעט חצי שנה? האם זה כל כך שונה כאן מחיים בורגניים במקום יוקרתי בישראל? האם רק השפה שונה? מה יש בישראל שאין במקום אחר? בשביל מגדרים ומדדים בנושא הישראליות תקראו יאיר לפיד, אני רק על עצמי באתי לספר, על כן אביא סיפור; הותיקים שבקוראי הבלוג ודאי יודעים שלפני כמה חודשים הייתי מדריך (או משהו בסגנון…) במחנה בני עקיבא. באחד הערבים לקחו את כל המחנה לרחבת דשא גדולה ועשו "ערב ישראל", במהלך הערב הוקרנה מצגת על מלחמת לבנון השנייה (טפילו נראה לי שלא מזמן נקבע שזהו שמה הרשמי) ברקע התנגן שיר קיטש ישראלי ובמצגת התחלפו תמונות מהמלחמה. כולנו מכירם את העסק… אך עלי זה נחת ככה פתאום, משום מקום, אחרי ואקום של כמה חודשים בגלות, מנת יתר של ישראליות בתוך עננת הנכר. פתאום התחושה המוכרת מבצבצת, אני מתבונן בתמונות, מזהה את המקומות, מכיר את היחידות, את הסיכות, את המבט. תמונת לוייה צהלית נצרבת במוחי. תחושת שייכות נשכחת עולה בי. ואז הסתכלתי סביבי והאנשים היו בעיני רק תפאורה, לא מבינים כלום, אני חייתי באמת את החיים, הם חיים חיים מפלסטיק, זיוף זול של חלום הוליוודי מטומטם. שואל את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה?! בישראל החוצניקים היו שלב אחורה באבולוציה, פתאום החלפנו תפקידים, עכשיו אני צריך לחדור לתוך המעגלים החברתיים שלהם, עם כל התרבות הרקובה שלהם, ששמץ היהדות שבקושי קיים בה עכשיו יעלם בעוד שנים מעטות. היו לי חיים עם קצת משמעות, הייתי חלק טבעי ממשהו גדול, חשתי אחריות כלפי האנשים שסביבי, וכאן, כל אחד לעצמו, קבורים בתוך הגדרות החשמליים שלהם, סגורים בשערים אוטומטיים, לא רוצים שהשכן ממול אפילו ידע על קיומם. ושלא תחשבו שבפנים החיים מתנהלים במישרים, גם כאן יש גדרות שלא פשוט לעבור, קליקות חברתיות שאם אתה לא מגניב, יפה, עשיר וחכם אתה לא יכול להתקבל, הסלקטור עומד בכניסה והוא מאוד בררן. פתאום הכל עולה ומציף אותי, קלישאות שחוקות מקבלות את חייהן בחזרה, מילים שמביך להשתמש בהן מקבלות חיוניות – אחווה, רעות, סולידאריות. ומנגד – הגלות. אני יודע שזה נשמע קיטש אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם, נעשיתי הרבה יותר ישראלי מאז שהגעתי לחו"ל. תחושת הערגה הזו עולה מדי פעם גם בתוך הקבוצה הקטנה שלנו. כמובן ששוב פעם הקטליזטור הוא החוויה הישראלית האולטימטיבית – הצבא. בד"כ כלל בארוחות, כיוון שרק אז אנו יושבים רק עם עצמנו, הסיפורים מגיחים. נזכרים, צוחקים, אותה הרגשה של סמיכות אופפת אותנו. ואז, אחרי חצי שעה מתעוררים, מסתכלים סביב. נזכרים – אה, כן, אנחנו בדרא"פ, צריך לזוז, יש מה לעשות. זהו הפרדוקס בחיים – לומדים להעריך את מה שיש רק כאשר הוא חסר, אך כמה שקצת משונה לי כאן, עצם המפגש עם עולם אחר, נותן לך פרספקטיבה שונה על החיים בכלל ועל העולם שהכרת בפרט, לפעמים צריך לסוע רחוק כדי להשאר קרוב… רק שלא תבכו לי עכשיו. 

הפעם בפינת התרבות שלנו נדבר על סרט דרא"פ – צוצי, סרט שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, ובאמת ראוי לכך, קודם כל נתחיל בזה שאני מלא בושה וכלימה על זה שכמעט שאני לא נחשף לסרטים לא הוליוודים, ועכשיו אני מבין איזה עולם מדהים אני מפספס, בלי מחוייבות לקיטש, לתאגידים, למין ולבערות של ההמונים. הסרט נפרש על פני ששה ימים בהם מתחולל תהליך של חזרה בתשובה (לא במובן הדתי של המילה) בגיבור הסרט ובצופה עצמו, הסרט מביא אותך ממצב בו בתחילה אתה ממש מתעב את הפושע-הגיבור, מה שטבעי לחלוטין, עד למצב בו בסופו של דבר אתה חש כלפיו הזדהות והבנה. לאלו שלא דוברי אנגלית ביננו אין מה להרגיש רע הפעם, הסרט כולו בשפת הקוזה, שהיא השפה של השחורים כאן, ככה זה לא מרגיש מזויף כמו הסרטים האמריקאים שלפעמים מכניסים לדמויות אנגלית מודרנית בעוד שהקשר בין הדמות לשפה הינו מקרי בהחלט… כ"כ ראוי לציון שיש רק לבן אחד (!) בסרט. עוד ערך מוסף שהיה לסרט בשבילי הוא שהכל היה דרא"פ, אתם בוודאי מכירים את ההרגשה של לראות סרט ישראלי איכותי, אתם מרגישים שאתם ממש מכירים את הניואנסים הכי קטנים שיש, את הפרסומות ברחוב, את הסגנון. אז כך הרגשתי קצת כלפי דרא"פ, בכל זאת, חצי שנה זו לא תקופה שהולכת ברגל… 

כפי שהזכרתי בתחילה, מערכת הבלוג שולחן עורך יוצאת לחופשה בת שלשה שבועות, ככה שאני כמעט לא יהיה זמין בסקייפ ובמיילים עד ה20.4. אני יודע שיהיה קשה לעם היושב בציון להסתדר ללא איתותי החיים שאני משגר מדי פעם, אך אל דאגה, מטרת הנסיעה העיקרית היא לספק חומר איכותי לכתב השטח של הבלוג ממדינות זימבבואה ובוצואנה על מנת להוסיף עניין לפוסט הבא, שלא יעסוק רק בשיחזור מה שקרה לפני יובלות… שיהיה חג כשר ושמח, ובעז"ה בלי בעיות עיכול. nadavush-002.jpg

לא, אלו לא גופות, זה אני והפרטנר שלי  לטיול ברחבי אפריקה הדרומית יונתן, באמת נראה שכדאי לצאת קצת להתאורר, החיים בקבוצה לעיתים צפופים מדי…

פוסט זה פורסם בקטגוריה בלוגרול. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על הלכנו יותר משנלך

  1. דוד פילאווין הגיב:

    א. אתה תרגיש גם הרבה יותר חוצניק לכשתחזור לארץ הקודש
    ב. אתה סתם מכין את עצמך פסיכולוגית לחזרה לאורווה שלנו
    ג. אני סתם מקנא

    אחוצה-מעיישה, לא פלא שהזדהיתה עם סרט בו כולם שחורים…

    וכמו כן, "פרטנר" – ככה קוראים לזה היום?

    שיהיה לך פסח כשל"פ בהשגחת הרבנות קייפטאון והגלילות…

    דוד

  2. שמרית סעדון הגיב:

    אודדדדדדדדדדדדדי! מה ענינים? נקרא שאתה נהנה לך שם… (לא ממש קראתי כל שורה.. אבל די..) ודווקא הקיטשיות בכתיבה עושה לך טוב.
    תמשיך להנות ולעשות טוב לאנשים!
    הצלחה רבה
    שמרית מאי שם ארה"ק

  3. אהרון הגיב:

    אודי היקר!!

    שמעתי על הבלוג ובאתי לראות. גמעתי את כולו בשני מוצ"שים מאוחרים. עכשיו גם התחיל פה שעון קיץ, ככה ששבת בכלל יוצאת מאוחר, והמשקל של סוף השבוע עובר ממוצאי שבת (שהיא כמובן העיקר) אל יום שישי.

    בכל מקרה – את הקטע האחרון אהבתי במיוחד!
    כשהקיטש מקבל את המשמעות הישנה והמלאה שלו נוצר רגע מאוד מיוחד, שלפעמים חבל שהוא כל כך אישי וכשחולקים אותו עם אחרים הוא חוזר להיות קיטש…

    שבוע טוב!

  4. אליענה הגיב:

    אודי!
    כייף לשמוע ממך!!
    סופסוף ישבתי לקרוא….
    תהנה בטיול וחג שמח!!

    אליענה

  5. חנה קנאי הגיב:

    אודי!
    כמה טוב לקרוא את הגיגיך… התגעגעתי… וכמו כולם גם אני אגיד- אתה כותב מאוד יפה ומרשים!!!
    אני חושבת שעמדותייך לגבי הדרום אפריקאי הטיפוסי ויחסך אל התרבות הדרום אפריקאית לא השתנו הרבה מאז המחנה, ואולי קצת חבל שאתה לא מצליח להתחבר אליהם ממקום שהוא קצת פחות חיצוני… למרות שאני לגמרי מבינה את הקושי שהרי גם אני לא ממש הצלחתי לקבל את הפלסטיקיות של יהדות דרום אפריקה, אני חושבת שיהיה ממש טראגי להעביר שם שנה בלי להרגיש חלק בשום עניין, צורה או דרך (לא שחס וחלילה הייתי רוצה שתהפוך להיות אחד מהם אבל יש עניין בלהרגיש חלק מהקהילה איתה אתה עובד ברמה מסויימת…) וגם נראה לי שזה קצת פספוס אפילו ברמה האנטרופולוגית של השליחות…
    לאחר החפירות- מה שלום כולם? מקווה שאתם נהנים מהטיול שלכם ומהחופשה ושלא קשה לכם מידי לעשות את הפסח בלי המשפוחה… איך זה להגיד לשנה הבאה בירושלים הבנויה מרחוק רחוק? אני הייתי בוכה…. if i ever forget… 😉 טוב… תשמרו על עצמכם… תהנו המון ובעז"ה תהיו מועילים!!!! ד"שים לכולם!

    חג כשר ושמח!

  6. עמית גולדמן הגיב:

    היי אודי , מה שלומך .. מקווה שנהנית בזימבבוואה ובוצוואנה.. הגעתי לאתרך דרך יאיר גרדין
    ומאוד נהניתי לקרוא.. רציתי לשתף אותך בדילמה שעלתה אצלי ואצל חבר טוב (שנינו התקבלנו לשליחות לשנה הבאה – דרך בנ"ע עולמי/הסוכנות יהודית ) משום מה יש לי פטיש לדרא"פ ואילו לחבר דווקא נטייה הפוכה של רתיעה מכל מה שקשור באפריקה , הפחד ברחובות ,האלימות ותחושת ביטחון אישי נמוך , וסלידה מאופן החיים בכלובי זהב.. אם תוכל להאיר לנו מנסיונך לגבי אורח ואופן החיים שם בכלל ובקהילה היהודית בפרט(והקשר ביניכם) נשמח עד מאוד..כמו כן אם אתה מכיר שליחי/חות בנ"ע תוכל לתאר לנו איפה הם ממוקמים מה האופי השליחות שלהם , ומה ההבדל??
    נ.ב.
    אתה מכיר עוד שליחים שיש להם בלוגים על המקומות שלהם? או סתם אנשים שאתה מכיר עם מיילים מהמקומות הבאים :
    ניו זילנד , אוסטרליה , ארה"ב , קנדה , בריטניה או ספרד

    תודה רבה ותמשיך ככה..

  7. משפחת כהן החמודים... הגיב:

    נו אז מה אם גם לנו לא קוראים בוכריס?…

    אחרי חפירות רבות ושיחות עמוקות עד אינסוף ליד הבית של סבתא,
    עם נוף לפחי זבל במוצאי פסח ונשיקות וחארטה בלה בלה
    ומה שלומכם ומה אתם עושים עכשיו..

    ואחרי ששמענו רבות על הבלוג של אודי,
    רק מוסרים דרישת שלום חמה…
    תשמור על עצמך המון,
    גם אנחנו מצאנו אותך בגוגל..

    אימא יהודית מוסרת שאנחנו מתגעגעים אליך,מחסורן של מפגש החמש דקות השנתיות
    מורגש גם מורגש.
    אבא עמוס מוסר שתעשה חייל ותחזור עם משהו,או בקיצור תתחתן כבר..
    :)ושתהנה מהחיים,כמה שאפשר,תוספת מאוחרת:"אין הזדמנות חוזרת".
    אני (כותבת) אז אני לא צריכה לאחל,אבל תקשיב לי.. אל תקשיב לשאול,גם אני שמעתי
    על אוכל לילדים..
    עינבר,בבנ"ע אבל אם היא הייתה פה היא הייתה מוסרת את אהבתה.
    אלאור מוסר שתהנה וכל הדברים שכולם אומרים ושתאכל הרבה ושתהיה שבע
    הודיה מוסרת שתהנה ושתהיה לך כיף
    ודניאל מוסר ש(אוף עוד פעם אני אחרון) למה אתה שם בכלל?.

    השתפכנו אז דיי,
    שבוע טוב..
    ז'אללו
    ולמה אתה חוזר אחרי החגים לא יפה..
    משפחת כהן.
    שבוע טוב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s