הלכנו יותר משנלך

חמש חודשים עברו עלי כאן בדרא"פ, נותרו לי עוד ארבע. אפילו יש לי תאריך סיום – 25.7, יום אחרי תשעה באב (אל דאגה, לא תראו אותי כל כך מהר, אני אגיע לארץ רק באוקטובר, אחרי החגים, לטובת טיול סוף החיים הפרזיטיים). היום אנחנו יוצאים לחופשת הפסח שלנו, מחר אני על המטוס אל החופש. הסתיימה תקופה, נגמרה ההתחלה, עכשיו מתחילים את הסוף. רק עכשיו אני קולט שכבר העברתי את רוב הזמן שלי כאן. חושב על מה שהספקתי, מה שהחמצתי. משבר גיל העמידה. לא יודע כמה שיניתי פה בקייפטאון, מה שבטוח הוא שלהתעורר כל בוקר למציאות הקייפטאונית נותן לך זווית מעניית יותר על החיים. מה יש לי לומר על החיים בחו"ל אחרי כמעט חצי שנה? האם זה כל כך שונה כאן מחיים בורגניים במקום יוקרתי בישראל? האם רק השפה שונה? מה יש בישראל שאין במקום אחר? בשביל מגדרים ומדדים בנושא הישראליות תקראו יאיר לפיד, אני רק על עצמי באתי לספר, על כן אביא סיפור; הותיקים שבקוראי הבלוג ודאי יודעים שלפני כמה חודשים הייתי מדריך (או משהו בסגנון…) במחנה בני עקיבא. באחד הערבים לקחו את כל המחנה לרחבת דשא גדולה ועשו "ערב ישראל", במהלך הערב הוקרנה מצגת על מלחמת לבנון השנייה (טפילו נראה לי שלא מזמן נקבע שזהו שמה הרשמי) ברקע התנגן שיר קיטש ישראלי ובמצגת התחלפו תמונות מהמלחמה. כולנו מכירם את העסק… אך עלי זה נחת ככה פתאום, משום מקום, אחרי ואקום של כמה חודשים בגלות, מנת יתר של ישראליות בתוך עננת הנכר. פתאום התחושה המוכרת מבצבצת, אני מתבונן בתמונות, מזהה את המקומות, מכיר את היחידות, את הסיכות, את המבט. תמונת לוייה צהלית נצרבת במוחי. תחושת שייכות נשכחת עולה בי. ואז הסתכלתי סביבי והאנשים היו בעיני רק תפאורה, לא מבינים כלום, אני חייתי באמת את החיים, הם חיים חיים מפלסטיק, זיוף זול של חלום הוליוודי מטומטם. שואל את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה?! בישראל החוצניקים היו שלב אחורה באבולוציה, פתאום החלפנו תפקידים, עכשיו אני צריך לחדור לתוך המעגלים החברתיים שלהם, עם כל התרבות הרקובה שלהם, ששמץ היהדות שבקושי קיים בה עכשיו יעלם בעוד שנים מעטות. היו לי חיים עם קצת משמעות, הייתי חלק טבעי ממשהו גדול, חשתי אחריות כלפי האנשים שסביבי, וכאן, כל אחד לעצמו, קבורים בתוך הגדרות החשמליים שלהם, סגורים בשערים אוטומטיים, לא רוצים שהשכן ממול אפילו ידע על קיומם. ושלא תחשבו שבפנים החיים מתנהלים במישרים, גם כאן יש גדרות שלא פשוט לעבור, קליקות חברתיות שאם אתה לא מגניב, יפה, עשיר וחכם אתה לא יכול להתקבל, הסלקטור עומד בכניסה והוא מאוד בררן. פתאום הכל עולה ומציף אותי, קלישאות שחוקות מקבלות את חייהן בחזרה, מילים שמביך להשתמש בהן מקבלות חיוניות – אחווה, רעות, סולידאריות. ומנגד – הגלות. אני יודע שזה נשמע קיטש אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם, נעשיתי הרבה יותר ישראלי מאז שהגעתי לחו"ל. תחושת הערגה הזו עולה מדי פעם גם בתוך הקבוצה הקטנה שלנו. כמובן ששוב פעם הקטליזטור הוא החוויה הישראלית האולטימטיבית – הצבא. בד"כ כלל בארוחות, כיוון שרק אז אנו יושבים רק עם עצמנו, הסיפורים מגיחים. נזכרים, צוחקים, אותה הרגשה של סמיכות אופפת אותנו. ואז, אחרי חצי שעה מתעוררים, מסתכלים סביב. נזכרים – אה, כן, אנחנו בדרא"פ, צריך לזוז, יש מה לעשות. זהו הפרדוקס בחיים – לומדים להעריך את מה שיש רק כאשר הוא חסר, אך כמה שקצת משונה לי כאן, עצם המפגש עם עולם אחר, נותן לך פרספקטיבה שונה על החיים בכלל ועל העולם שהכרת בפרט, לפעמים צריך לסוע רחוק כדי להשאר קרוב… רק שלא תבכו לי עכשיו. 

הפעם בפינת התרבות שלנו נדבר על סרט דרא"פ – צוצי, סרט שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, ובאמת ראוי לכך, קודם כל נתחיל בזה שאני מלא בושה וכלימה על זה שכמעט שאני לא נחשף לסרטים לא הוליוודים, ועכשיו אני מבין איזה עולם מדהים אני מפספס, בלי מחוייבות לקיטש, לתאגידים, למין ולבערות של ההמונים. הסרט נפרש על פני ששה ימים בהם מתחולל תהליך של חזרה בתשובה (לא במובן הדתי של המילה) בגיבור הסרט ובצופה עצמו, הסרט מביא אותך ממצב בו בתחילה אתה ממש מתעב את הפושע-הגיבור, מה שטבעי לחלוטין, עד למצב בו בסופו של דבר אתה חש כלפיו הזדהות והבנה. לאלו שלא דוברי אנגלית ביננו אין מה להרגיש רע הפעם, הסרט כולו בשפת הקוזה, שהיא השפה של השחורים כאן, ככה זה לא מרגיש מזויף כמו הסרטים האמריקאים שלפעמים מכניסים לדמויות אנגלית מודרנית בעוד שהקשר בין הדמות לשפה הינו מקרי בהחלט… כ"כ ראוי לציון שיש רק לבן אחד (!) בסרט. עוד ערך מוסף שהיה לסרט בשבילי הוא שהכל היה דרא"פ, אתם בוודאי מכירים את ההרגשה של לראות סרט ישראלי איכותי, אתם מרגישים שאתם ממש מכירים את הניואנסים הכי קטנים שיש, את הפרסומות ברחוב, את הסגנון. אז כך הרגשתי קצת כלפי דרא"פ, בכל זאת, חצי שנה זו לא תקופה שהולכת ברגל… 

כפי שהזכרתי בתחילה, מערכת הבלוג שולחן עורך יוצאת לחופשה בת שלשה שבועות, ככה שאני כמעט לא יהיה זמין בסקייפ ובמיילים עד ה20.4. אני יודע שיהיה קשה לעם היושב בציון להסתדר ללא איתותי החיים שאני משגר מדי פעם, אך אל דאגה, מטרת הנסיעה העיקרית היא לספק חומר איכותי לכתב השטח של הבלוג ממדינות זימבבואה ובוצואנה על מנת להוסיף עניין לפוסט הבא, שלא יעסוק רק בשיחזור מה שקרה לפני יובלות… שיהיה חג כשר ושמח, ובעז"ה בלי בעיות עיכול.

לא, אלו לא גופות, זה אני והפרטנר שלי  לטיול ברחבי אפריקה הדרומית יונתן, באמת נראה שכדאי לצאת קצת להתאורר, החיים בקבוצה לעיתים צפופים מדי…