מפגשים מהסוג האחר

(1)
כחובב סוציולוגיה ערכתי סקר בקרב 50 תלמידי תיכון בנוגע לזהות היהודית שלהם, להלן כמה מהממצאים: 10% לא יהודים, 90% יצאו עם לא יהודים, ל70% לא אכפת להתחתן עם גוי/ה, על רקע נתונים מבישים אלו ישנם כוחות הפועלים בבה"ס (מורה מישראל ואנחנו…) המנסים לנתב את התלמידים לכיוונים יהודיים יותר, על כן בקושי שבוע עבר מאז שחזרנו מחופשת פסח וכבר נקראנו להצטרף למשלחת בעקבות קהילות יהודיות אבודות ברחבי דרא"פ, או בשם הלא רשמי – עוד שבוע חופש על חשבון הברון, איך זה עבד? יצאנו אנחנו (והמורה הנ"ל) עם קבוצה של עשרים תלמידים מהתיכון לRoadtrip (מסע-דרכים) לסופשבוע ארוך, שאת רובו העברנו בנסיעה (1600 ק"מ) לקצה השני של היבשת, אמרנו שלום לכמה קהילות יהודיות בשלבי גסיסה מתקדמים וחזרנו; כל העסק הזה שימש כהסוואה לאינטרס האמיתי שלנו – להשיב נשמות טועות לחיק אבינו שבשמיים, הנסיעה פשוט שימשה כפלטפורמה לזמן איכות עם התלמידים, ללא כל לחץ חברתי אנטי-דתי מצד בה"ס. כך לדוגמה מצאו את עצמן כמה תלמידות בכיתה יב' שהקשר בינן לבין יהדות אופיין לרוב  בחוסר ידיעה בסיסית במקרה הטוב, וסלידה במקרה הרע, מצהירות בתום הטיול שהן הולכות בשנה הבאה לתוכנית שנתית של בני עקיבא בישראל, לא יודע אם הן יעמדו מאחורי דבריהן, אך עצם המוטיבציה כבר מעידה על משהו, לעיתים דברים שכאלו עלולים לשנות מהלך חיים שלם. נשמע מסיונרי משהו, אך למען האמת רוב השיחות לא נסבו על עניינים שבדת אלא סתם על העולם, עצם המפגש של התלמידים עם חברה שהם מצד אחד דתיים ומצד שני נורמליים (שילוב נדיר…) עשה את שלו, כי הרי מה סך הכל צריך האדם חוץ מחברה בה הוא ירגיש רצוי בתוספת קצת חום ואהבה. בכל אופן תודו שמצחיק לחשוב עלינו בתפקיד האמנון יצחק…

ושבו בנות לגבולן (סליחה, היו גם שלשה תלמידים…)

     

(2)
שבת בCamps bay, אחד מהאזורים היפים והיקרים יותר בקייפטאון, אנחנו מתארחים בבית הכי מדהים שראיתי בחיי, מסביבנו ים, הרים ויערות, אם יש גן עדן, אז זה כאן. במהלך השבת התקיים פאנל בנושא ירושלים, הקהל משתייך ברובו למעמד סוציו-אקונומי גבוהה, עולות שאלות בנושאי אקטואליה, החבר'ה מביעים את עמדתם, מגיע תורי, אני מטיף באנגלית שבורה על תכנים נתיבותים קלאסיים – המטריאליזם הפושה בקרבנו, פרשת בחוקותי, דור המייסדים מול הדור הנוכחי, אני מקנח בהשוואה בין בן גוריון שסיים את חייו בצריף בנגב ממניעים אידיאליסטיים, מול אולמרט והסיפור שהיה סביב הדירה שהוא קנה בכמה מליונים ברחביה. הקהל מהנהן בהסכמה, אני חוכך בדעתי אם הם מבינים בכלל על מה אני מדבר, קשה לתרגם מנתיבותית לאנגלית, אך  אני מעריך שהם לא ירדו בדיוק לסוף דעתי, הרי כל אחד מהם גר קומפלקס שאף ח"כ לא היה מתבייש בו, אך עדיין הסיטואציה בה אני – בחור ישראלי חסר טקט ממעמד הביינים, עומד ומצהיר שחומרנות וחיי מותרות יובילו אותנו לחורבן, כאשר אני נמצא בסביון של קייפטאון, מול קהל שרק הכסף שהם משקיעים בכלב שלהם יכול לכלכל כמה משפחות של שחורים בטאונשיפ הסמוך, עושה לי הרגשה של אבסורד. כדי לא לצאת צבוע רק אזכיר שאולי אני חושב שלחיות חיים חומריים זה לא בריא, אך מחשבות לחוד ומעשים לחוד, באמת היה קשה שלא להנות מהבית בכלל ומהסרט שראינו בבית הקולנוע הפרטי שהיה בבית בפרט (מר וגברת סמית, בידור טהור, לא לצפות בלי מערכת קולנוע ביתית, וכמו ששמואל אומר – הבעייה בסרטים מטומטמים שכאלה היא שהם עשויים כל כך טוב), כשיצאתי מהסרט הרגשתי שאני ממשיך לחיות בסרט, משהו בחיי עושר נוסך בך מעין רוגע, כאילו הפחד האבולוציוני הקמאי מהחשש שמא לא יהיה ממה לחיות מטשטש. אני גם הגעתי למסקנה שלפני שיהיה לי מקרר בבית תהיה לי מערכת הגברה אימתנית עם מסך ענק וחדר אקוסטי בו אני אוכל לשמוע מוזיקה ולראת סרטים במשך כל שעות היממה בווליומים מטורפים באין מפריע, חשוב לדאוג לנשמה יותר מהגוף. ישנה בעייה קטנה הנקראת כסף, אמצעי שלא כל כך שכיח בקרב סטודנטים לסוציולוגיה.

הבית…

 

הנוף מהבית…

  

(3)
בשבוע שעבר הגיע לתיכון שחקן ישראלי בשם שרון רג'יאנו לתת שיחה, הוא נמצא כאן לרגל צילומים של סרט. הבחור חוזר בתשובה סטייל ערכים, התחתן לפני חודש עם קיבוצניקית שגם מצאה דרכה אל היהדות לא מזמן, שניהם יחד זה כבר תופעה מעניינת כשלעצמה, עכשיו קחו אותו, בחור מגודל, זיפים צפופים מעטרים את פניו, תוסיפו מבטא ישראלי כבד, ושימו אותו מול כיתה יב' בבה"ס הכביכול יהודי שהזכרתי לעיל, מעביר שיחה שהיתה יכולה להיות משודרת ברדיו-קול-חי מול תלמידים שהתדר היחיד בו הם קולטים זה Mtv. בקיצור, כל הסיטואציה הייתה הזויה, במיוחד לאחר שהמורה הציגה אותו, והוא עלה לדבר, ולא ידע בדיוק על מה, אז כמו יהודי טוב הוא פשוט פתח בדבר תורה על משמעות האותיות במילה 'ישראל' (אח"כ הוא אמר לנו שהוא לא הכין משהו ספציפי, פשוט אמרו לו שיש כאן יהודים, אז איך אפשר שלא לבוא קצת לחזק אותם…), לקח קצת זמן לנוכחים באולם לעכל בדיוק מה קורה, אך בסופו של דבר היה נחמד, הראקציות הנובעות משילוב מרכיבים תרבותיים כל כך שונים, חייבים להניב תמיסה מעניינת.

מיודענו בימי בחרותו

      
(4)
את סדרת התופעות האנתרופולוגיות שהעלתי בפוסט הזה ארצה לחתום במקרה מעניין במיוחד, פגשתי כאן סטודנטית אמריקאית שמשתייכת להרכב מוזיקאלי של סטודנטים יהודים-אמריקאים, בו הם שרים (אקפלה) שירים עם נגיעה יהודית וישראלית, מוניקה סקס לצד נשמה קרליבך, שוויקי לצד אווטקאסט. דבר מרתק כשלעצמו, אך אין ספק שגולת הכותרת היא הביצוע שלהם לשיר "בלבלי אותו", כן, אני מדבר על השיר הפסדו-מזרחי שכולנו מכירים, עכשיו קחו את השיר אך במקום קובי פרץ שימו חבורת סטודנטים אמריקאים עם מבטא כבד. היא טענה שהשיר הזה הוא הלהיט מס' 1 שלהם  (הם אפילו עושים סיבובי הופעות), אני לא הפסקתי לצחוק, ולא רק בגלל שהשיר מצחיק, אלא מהמחשבה כמה מוזר העולם הזה שאנו חיים בו, בו לדבר כשלעצמו אין כמעט שום משמעות אלא בעיקר להקשר החברתי בו הוא נעשה, מעניין מה שטרנספורמציות אינטר-תרבותיות יכולות ליצור, אותו שיר בכל מקום רק עם קהל יעד שונה, ערסים ופרחות לצד סטודנטים אמריקאים יהודים. ממש חזון אחרית הימים. אני מעריך שלא אוכל להתחמק מזה -עקב זה שאין לי חיים פרטיים וכל אחד מהקבוצה שלנו יודע מה קורה עם האחר בכל רגע נתון- אז לפחות אני אהיה הראשון שיציין את העניין – יש לי קשר מאוד טוב עם אותה הסטודנטית הנ"ל, ואם אנחנו כבר בקטע אנתרופולוגי, אז נציין שהקשר כשלעצמו מעניין עקב הרקע התרבותי השונה של שנינו, לא שמדובר רק על מעבדה תרבותית, אך אין ספק שזה מוסיף נופך מעניין לסיפור, אני ממליץ לכל אחד להפתח לשפע ולקלוט שדרים מן העולם החיצון. נדב, שקול מילים. אמא, יש אמריקאים טובים. יהי רצון שנראה בזריחת קרן המזרח. היו שלום.

לינק לשיר בלבלי אותו – הגרסא האמריקאית, לא מומלץ לילדים, חולי לב ונשים בהריון! :  http://people.brandeis.edu/~manginah/Clips/Balbeli%20Oto%20clip.mp3