כולם הלכו לג'מבו

ורק אותי השאירו, את אודי הקטן. אך אל דאגה, לא נשארתי פראיייר, והכנתי סרטון שהוקרן בחתונה, מה שלקח לי את כל הפנאי, כיוון שהייתי עסוק בלהסתובב ברחבי קייפטאון, תוך נסיונות שכנוע נואשים של אנשים להצטלם בפוזות משונות לאיזה קליפ לחתונה של חבר שלי, ולכן לא כתבתי הרבה זמן לבלוג, עמכם הסליחה. תאשימו את אביאל. כדי לראות מה שיצא לחצו כאן.

טוב, עכשיו לעדכונים שוטפים, לא מזמן אני ושמואל (בן הזוג הרשמי שלי, במיוחד לאור ההתפתחויות האחרונות וד"ל, כ"כ יש לו יומולדת היום!), החלטנו להיות הרפתקנים, קמנו בשבע וחצי (מאוד מוקדם במושגי סאנדיי), ונסענו לעשות מסלול הנקרא (בתרגום חופשי) 'נקיק האבדון'. משהו בסגנון הנקיק השחור ביהודיה, רק הרבה הרבה הרבה (ניצנץ) יותר קר. לאחר שעה וחצי של נסיעה הגענו לשמורה;

אודי: שלום, כאן זה הSuacide gorge?
פקחית: כן, אבל אי אפשר להכנס, עכשיו זה חורף, זה מאוד מסוכן, מלא מים וקר מאוד!
אודי: אהה.
פקחית:מישהו גם מת במסלול בחודש שעבר.
אודי: אווו, טוב, רק אולי תוכלי להראות לנו על המפה איפה המסלול כדי שנדע לאיפה לא ללכת?
פקחית (בקול פחות ידידותי): אסור ללכת!
מרוצים מהנופך האתגרי שנתווסף לטיול התחלנו לחפש איפה נמצא המסלול.

האנשים שסיפרו לנו על המקום אמרו שחייבים לקחת חליפות צלילה כדי להגן מהקור, אך שוב הגנים הישראלים המפעפעים בקרבנו לא הותירו בנו ספק – קר יש רק בקרטיב, וגם אותו אוכלים. כך מצאנו את עצמנו בבגד ים וטי-שרט לגופנו במקום שסגור עקב עומס קור. לאחר שהתברברנו קצת הגענו לתחילת המסלול, סה"כ נראה מבטיח, מים רדודים וקרירים, שמש יפה בשמיים ועכשיו רק שתיים בצהריים. הילכנו, שחינו וקיפצנו בשמחה מסלע לסלע, מבריכה לבריכה. אט אט התחיל להמאס קצת מהברכות, שכבר לא היו כל כך אטרקטיביות, במיוחד לאור העובדה שהשמש החליטה להסתתר מבעד להרים. התחלנו לחשוב שאולי הרעיון של חליפות צלילה הוא לא כל כך גרוע בעצם, אבל בקטנה, אנחנו נרביץ אותה, נרוץ את המסלול ונתחמם, אך מסתבר שלטבע היו תוכנית אחרות (אמא, עכשיו…), הקור התחיל כבר להיות בלתי נסבל, מצאנו את עצמנו מטפסים על סלעים רק כדי לא לשחות שתי מטר במי הקרח הללו. שתינו רועדים, כבר לא חושבים כל כך על ההנאה מהטיול אלא בעיקר איך לסיים את העסק כמה שיותר מהר, אם נצליח לסיים אותו בכלל. אנחנו מתקדמים מתישהו אמורים לקפוץ ממפלים, מתחיל להיות מאוחר ועדיין לא נתקלנו בשום מפל. את הרגליים אנחנו כבר לא מרגישים, הגוף מקבל גוון של כחול וירוק, הנשימות נעשות כבדות ואדים עולים מאיתנו. לפנינו עוד בריכה, רק המחשבה על כניסה שוב למים גורמת לנו לשיתוק, אבל אין ברירה, חייבים להמשיך, כל העסק כבר לא כל כך נעים, כל מה שמעניין אותנו זה לחזור לאוטו. ממשיכים, שומעים רעש, מים מתנפצים, מפל, אנחנו מתקרבים בזהירות, המים זורמים בעצמה דרך סדק שנפער בסלע, אי אפשר לטפס מהצד, חייבים לקפוץ מהמפל ולהמשיך לשחות בערוץ, לא רואים את סוף הבריכה, רק את המפל הנוסף שמלפנינו והנחל שנכנס בתוך איזו מערה, די אפל כל העסק פה. אני מסתכל על שמואל, שמואל מסתכל עלי, שתינו מסתכלים על המפל, קופאים ורועדים מקור, שנינו מפנים את מבטנו לפסגה שמימיננו, מחליטים שכבר אי אפשר יותר, זה כבר לא משחק, חייבים לצאת. התחלנו לטפס את ההר. השרירים מתאמצים, הגוף מתחמם, האברים חוזרים להיות מורגשים, במעלה הערוץ חיכתה לנו השמש המלטפת. שמואל, האינטלקטואל הרשמי של הקבוצה, כינה את היציאה מאותו תהום הנשייה 'חוויה קתרטית', באמת היה משהו מזכך בחזרה לחיים ולטמפרטורת המוכרות. כיוון שכבר לא היינו במסלול המסומן, לא ידענו לאיזה כיוון בדיוק צריך להמשיך, כל ההרים מסביב מדהימים ודומים באותה מידה, אז פשוט הסתמכנו על האוריינטציה שלנו, שדווקא עכשיו למזלנו לא הייתה כל כך גרועה, עם רדת החשכה חזרנו לחוף המבטחים – האוטו. תמונות מהמקום אין לי כי המצלמה שלי לא חסינת מים, אבל מצאתי כמה דברים באינטרנט:

 suicide_gorge_2041.jpg

 אנשים עם שכל שלקחו חליפות צלילה למסלול.

img_0035.JPG

 אנשים בלי שכל שקפאו למוות במסלול.

suicide_gorge_1351.jpg

Via della Rosa

אם כבר פתחנו בהרפתקאות אודי-שמואל, אז נציין גם את המאורע הבא; שתינו הלכנו באחת השבתות לקהילה יהודית באחד הפרברים של קייפטאון, הגיל הממוצע של האנשים שהיו בבהכנ"ס (שמונה חוץ מאיתנו) הוא שבעים (כולל אותנו), שבת גיל הזהב, כדי שלא יהיה לנו כל כך משעמם אז הבאנו איתנו תלמידה מהתיכון וסטודנטית שגרות במקום (פעם ראשונה שלהן בבהכנ"ס המקומי), התפילה היתה אחת ההזויות. באנגלית ישנה מילה שלא קיימת בעברית Awkward (כן, נכון שעברית היא שפת הקודש והמקור לכל השפות בעולם, כנראה פשוט שמילה זו נשתכחה…), משמעותה של המילה הוא משהו בין הזוי למובך, או אם תרצו להשתמש בתרגום שלנו – מוזבך. בכל אופן אין ספק שיש במילה זו כדי לתאר היטב את השבת שבילינו שם. ותיקי הבלוג שבינכם ודאי זוכרים ששמואל וכל דבר ששמץ טקסיות נודף הימנו לא הולכים ביחד (ראה פוסט ראשון), בקיצור, שמואל עלה חזן בקבלת שבת (לראשונה בקייפטאון, ממש הופעת בכורה…) בבהכנ"ס הנ"ל בנוסח קרליבך, מה שאומר שרק אני והוא יודעים איכשהו את המנגינה, כששאר הישישים בוהים בנו ופה ושם נוהמים מילה או שניים מהתפילה, ממש חוויה רלגיוזית מדרגה ראשונה…(ראוי לציין ששתינו מהווים את הצד הפחות כשרוני בכל הקשור לשירה בקרב הקבוצה, מה גם שנעימות יהודיות לא נמצאות בפליליסט שלנו). לאחר מכן גם שמשנו ארבעתנו כצוות הבידור למועדון גיל-הזהב בארוחת השבת הקהילתית (מבחינתם הבנות היו הגרסה הנשית שלנו, הם אפילו שאלו אחת מהן שאלה בהלכה, למרות שהקשר בינה לבין דת מסתכם בקשר שלה איתנו, עד כמה ששתינו מייצגים משהו דתי…). את הערב המוזבך חתמנו בשיטוטים ברחבי הפרבר שהסתבר כלא קטן כל כך, תוך נסיונות למצוא את ביתנו האבוד, עשר דקות לקח לנו להגיע לבית של הבנות, אז למה לעזאזל לוקח לנו כבר יותר משעה וחצי לחזור?? והעובדה שלאחרונה אותו מקום התפרסם בריבוי מקרי הפשיעה שבו לא הוסיף יותר מדי לתחושת הבטחון שלנו… (עכשיו אתם מבינים איזו השגחה זו היתה שמצאנו את דרכנו לרכב בסיפור הקודם?).

סיפרתי כבר יותר מדי על קורתי, עכשיו ארצה לעבור קצת לחומר מקומי – החיים החברתיים של הצעירים בדרא"פ; לא אגזים אם אומר שרוב יחסי החברה שלהם עוברים דרך דבר שנקרא Facebook, אני מעריך שחלקכם כבר מכירים את הסיפור (ישנה גרסא ישראלית לזה), מדובר על אתר בו אתה נרשם כחבר, וכך ביכולתך להיות בקשר עם שאר המנויים איתם אתה חבר, אז מה צריך את זה אם יש אימייל? פה קבור הכלב! הגאונות בסיפור היא שהקשר בפייסבוק הוא לא רשמי, אלא ספונטני וקליל, יש אפילו מושג שנקרא Facebook friend, שזה מעין חצי חבר, אדם שלא היית שומר איתו סתם ככה על קשר, אבל מצד שני הוא מכר שלך, אז פייסבוק אידאלי לעסק. נשמע תמים עד עכשיו… כדי להסביר כמה קשה התופעה אציין שבשבוע שעבר נכנסתי לקפה-אינטרנט, היבטתי סביבי, 50% מהאנשים היו בפייסבוק!!, בקרב הצעירים כאן יש מושג – Facebook addict, מכור פייסבוק, היום למדתי ביחד עם איזה סטודנט, והוא סיפר לי על החלטה אסטרטגית שהוא החליט – הוא לא נכנס לפייסבוק בלילה כי הוא כבר בקושי ישן. עוד משהי סיפרה לי בגאווה שהיא הצליחה להחזיק מעמד שבוע שלם בלי פייסבוק. איך נסביר את התופעה? נראה לי שהדבר הזה מספק את אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם – הצורך בחברה, וזה עונה לצורך זה בצורה מושלמת – חברה שתמיד זמינה, מתי שנוח לך, לא צריך לעשות טלפונים, להתלבש, לצאת מהבית למצוא תעסוקה וכו'… הכל בקצב שלך, אפשר לנסח כל משפט בקפידה, לעצב לעצמך פרופיל אישי משלך, בו אתה יכול לכתוב מהם השקפותיך הפוליטיות, הדתיות והפילוסופיות, להשתייך לקבוצה להצלת הפינגווינים הארקטיים מהכחדה, ולהציץ לחייהם של אחרים ללא ידיעתם. עוד דבר מעניין הוא שכאשר רוצים לארגן כאן ארוע כלשהו ה'הזמנה' תשלח בפייסבוק, זה מראה לדעתי על היפוך מעניין שנעשה – אם פעם האמצעים הטכנולוגיים השונים היוו עזרים לחיינו הממשיים, כיום החיים הממשיים מהווים עוד 'פונקציה' של הגאדג'טים שלנו… כמו כל שאר הדברים, גם פייסבוק הוא ייבוא אמריקאי, אני לא יודע כמה זה נפוץ שם, אני מעריך שלא פחות, אך כאן, הצמיחה שלו אדירה, לדעתי מהסיבה הפשוטה שכאן זה דרא"פ, אנשים לא יוצאים מהבית, מסוכן בחוץ, המושג של 'לקפוץ לחבר' לא כל כך קיים כאן, כל יציאה בחוץ היא מבצע, צריך שמישהו יסיע אותך ויחזיר אותך, וצריכים לתאם, בקיצור כאב ראש, אז למה לא לשבת בבית החם ולאחוז בחבל משתי קצותיו?! בקיצור, שווה לכם לראות על מה מדובר, רק אל תגידו שלא הזהרתי; אני בכל אופן חושב שאין תחליף לקשר הבלתי-אמצעי הממשי והחם; האינטראקציה בין האנשים חיונית ליחסים בריאים, ובהעדר מרכיבים אלו נוצרים קשרים לא טבעיים וקרים (כמאמר השיר 'ילד סינתטי כבוי מול מסך שדולק, תסתכל על הרחוב איך הוא ריק, כבר שכחנו איך לשחק' סליחה על ההשתפכות הפואטית, פשוט זה התלבש מושלם). רק אוסיף ואומר שגם אני מנוי (תחפשו udi samana) אך רק בבחינת דע את אויבך, סתם, זה גם יכול להיות יעיל, הכל שאלה של מידה. זה הלינק, על אחריותכם בלבד…

טוב, עכשיו עידכונים מה קורה איתי; כאן מרגישים כבר את הסוף, גם בגלל שעכשיו כולם יוצאים לחופשת יוני-יולי וגם בגלל שעוד פחות מחודש (ב16 ליולי) אני ושמואל (כמה מפתיע…) חוזרים לארץ, משם אני ממשיך לפרו שבדרום אמריקה, (לא, אנו נפרדים, הוא טס להודו), צריך להתחיל לעכל את העסק, אני עומד לסיים! נתראה בפוסט הבא שאמור להיות הפוסט האחרון שלי מהיבשת השחורה, היו שלום.

פוסט זה פורסם בקטגוריה בלוגרול. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על כולם הלכו לג'מבו

  1. דוד פילוין הגיב:

    awkward – זה מגושם בעברית

  2. דוד פילוין הגיב:

    אחלה קליפ!

    כשרה יפה מתמיד… (אני כל החיים אנג'ז לך)

  3. בלקין הגיב:

    ככה אתה יוצא לטיול בלי ציוד?
    מה יהיה איתך אודי, מתי תהיה בנאדם??

  4. אודי הגיב:

    דוד, להלן הערך המילוני, שלא תוציא אותי מפגר:
    adjective – awkward מוּזָר, מֵבִיךְ; מְגֻשָּׁם, גַּמְלוֹנִי, גָּלְמָנִי; מְסֻכָּן

  5. דוד שאול הגיב:

    אודי מה יהיה איתך ?
    נהיה מפחיד לקרוא את הבלוג. בכל פעם אתה ממציא משהוא חדש .
    תעשה לי טובה ותשדל לא להשתגע יותר מדי יש הרבה אנשים שמצפים לשובך .
    מדודך המודאג (ובלי המיקרופון) .
    אחלה קליפ.

  6. Lee הגיב:

    Udi, be careful what u write up here, u never know who might not just be reading but understanding what u write about us dear South Africans 😛
    I'm sure deep down somewhere u love us, or some of us at least 😉
    Last night was fun, must deff chill again b4 u leave the country!
    cya 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s