מדינת היהודים

שדות מוריקים, נחלים קוצפים, מפלים גועשים, הרי שלג שמימיים מסתבנים בעננים ו… אריזת 'מגבונים רכים במיוחד' של ד¨ר פישר זרוקה על השביל. תמונה זו הולמת את המצב כאן בדרא¨מ. מדובר בקולוניה ישראלית הנמצאת ביבשת המדהימה הזו. שאלתי מנהל חברת תיירות (שהקביל את פני ב'מה קורה?' בעברית…) כמה תושבים יש בישראל לפי הערכתו? הוא אמד ע¨פ כמות הישראלים שעוברים דרכו והגיע למסקנה שמדובר במאה מליון! את בגדי כיבסתי במכבסת דני 'המכבסה הכי אחי בעיר', את הפוסט הנוכחי אני כותב במחשב עם מקשים בעברית כששלט בשפת הקודש מתנוסס בחוץ וקורא לישראלים להנות משרותי המקום. בהתחלה הייתי ממש בשוק, אך החברה בהוסטל (כמעט כולו ישראלים) אמרו לי 'חכה כשתגיע לקוסקו, שם תראה מה זה ישראל!¨ כאילו שכאן זה לא מספיק… אין לי ספק שמדובר כאן בתופעה אנטרופולוגית הראויה לבחינה מעמיקה. לרוב מסבירים את הסיפור בזה שהישראלים מחפשים פורקן לאחר השירות הצבאי, אך עדיין נותרת השאלה כיצד ישנם כל כך הרבה ישראלים במקום אחד, הרי העולם רחב ידיים. לדעתי ישנו איזה אינסטינקט הישרדותי שנתבע בנו במהלך הדורות, מיעוט נרדף שתמיד שואף להישאר בקרבת בני מינו, שאפילו כשהוא הולך להתפרק הוא זקוק לחמימות הביצה השכונתית; שימו לב לדו-שיח הבא: 'אהלן, מאיפה אתה?', 'אני מגבעתיים', 'וואלה? אז אתה בטח אוכל בסביח של עובד', 'עזוב, החומוס שלו לא משהו'; אתם חייבים להודות שמשהו כאן דפוק! מעיין חיפוש אובססיבי אחרי מרחב מוגן, סטרילי מגויים אנטישמיים מבקשי רעתנו. שוב העובדות בשטח מעידות שעדריות היא אחת הכוחות החזקים בעולם. דרך אגב, כאן הסטייל הוא כביכול לא להסתובב עם ישראלים, כך לפחות טענו החברה איתם יצאתי לטייל בשבוע שעבר בטרנזיט מלא ישראלים. סה¨כ חוויה נחמדה יחסית לאחד שאת השנה האחרונה בילה כמעט ללא ישראלים… עכשיו נעבור לתת-קבוצה במכלול הישראלי הנקראת 'דתיים'. 'תגיד, לא קשה להיות דתי בחו¨ל?', אחת השאלות היותר פופולריות. לעניות דעתי, בצורה מפתיעה, הרבה יותר קל להיות דתי בחו¨ל מאשר בארץ, ואני אסביר; האדם מטבעו רוצה להרגיש מיוחד, נבדל, שהוא לא עוד איזה שכפול של החברה ממנה הוא הגיע. אדם דתי בארץ הולך לתפילה כמו כולם, אוכל כשר כמו כולם, שומר שבת כמו כולם, פשוט ממשיך מכח האנרציה, בלי לשים יותר מדי לב למשמעות הדברים. כאן כל הסיפור תופס צורה שונה לחלוטין, אתה מתפלל כשהחברה שאיתך בוהים בך, אוכל אורז בפעם המאה תוך כדי תחקורים בענייני כשרות מהכופר התורן, לובש חולצה לבנה בשבת וזוכה למבטים מופתעים מאנשים, שרגע לאחר מכן מבינים ומברכים אותך בשבת שלום. אתה פתאום מרגיש שהתרבות שלך מייחדת אותך מהשאר, מרוממת אותך מעל ההמון, לא נותנת לך ללכת לאכול כמו חזיר במסבאה הקרובה (חזיר); נותנת לך להבין שחגים זה יותר מארוחת ערב חינם בבית חב"ד, נותנת לך את האפשרות לצאת מהרוטינה של חיפוש אחר עוד ועוד אטרקציות ולהרגע יום אחד בשבוע, לחשוב על דברים אחרים, ובכלל לקבל מימד של זמן בגוש הזה שנקרא 'חופשה בדרא"מ' (רק למה ט' באב נתקע באמצע השבוע…). בקיצור, רוצים 'להתחזק'? דרא"מ היא התשובה (תרתי משמע). עד כאן המבוא, עכשיו נספר קצת מה קרה איתי כאן בשבועיים האחרונים, למען האמת התמונות עושות את זה הרבה יותר טוב. אך אל תתנו לחיוכים להטעות אתכם, להתחיל כאן את הטיול זה סיוט, לפני שהגעתי לא הבנתי את המושגים 'גובה', 'חמצן' וזה שצריך להסתגל לכל זה, עד שחוויתי את הדברים על בשרי. מעבר מגובה פני הים ל3500 עד 5600 זה לא פשוט בכלל וכרוך בהרבה כאבי ראש, כדורי גובה, אקמולים ולעיסת עלי קוקה (כן, מכינים מזה קוקאין, אבל כעלים זה לא בעייתי, המקומיים טוענים שזה עוזר, אולי זה בגלל הטעם המבחיל שמסיט את תשומת לבך מהכאבי ראש…). בקיצור, אני נהנה יותר מלצפות בתמונות אחרי הטיול יותר מהטיול עצמו בגלל הראש שמתפוצץ. טוב, אולי קצת הגזמתי, אבל בהתחלה זה באמת היה ככה. נחתום את הבלוג במשהו קצת מפחיד שקרה לי ביומיים האחרונים (איך אפשר בלי?!); אני ואוסקר (בתמונות הוא הבחור השחום עם העגילים בפרצוף והשער הארוך, נראה קצת מוזר אבל הוא אחד החברה הכי נחמדים שפגשתי כאן, כאילו שהמראה המאיים-משהו בא לאזן את האישיות הרכה שלו) יצאנו לטפס על הר מושלג בגובה 5700 מטר, נתחיל בזה שלא הצלחנו, הגענו לבערך 100 מטר לפני. אוסקר טען שזה הדבר הכי קשה שהוא עשה בטיול שלו, והוא נמצא בדרא"מ הרבה זמן! כמו שהזכרתי, בעיית החמצן היא אקוטית, הולכים שתי דקות ונחים שלוש. עד כאן הכל טוב ויפה, סביר יחסית. הבעייה התחוללה יום לפני. לקראת ערב הגענו למחנה שלמרגלות ההר לאחר כמה שעות של טיפוס, שם היינו אמורים לקחת אוהל מהקבוצה שסיימה, אך אבוי, המחנה שומם מאדם, ושתבינו, כאן אוהל זה לא לוקסוס, זה חובה, בחוץ שורר כפור של מינוס 5 מעלות, אפילו הנהר שזרם לידנו קפא! בקיצור, שלושתנו (כולל המדריך) תקועים בלי אוהל והחשכה מתקרבת. להלן סרטון שצילמתי באותם רגעים… למרבה מזלנו הבחורצ'יק הפרואני אזר עוז ופשוט רץ את כל מה שטיפסנו במשך היום (כמובן שכמה צעקות מצידי זירזו תהליכים, אע"פ שאני לא יודע כלום בספרדית והוא לא מבין כלום באנגלית, הוא הבין מה רציתי, צעקות זה שפה בינלאומית…) בסופו של דבר ירדה החשכה, אך למרבה המזל הפרואני מצא אותנו וכך ניצלנו… טוב חברה, עד כאן הרפתקאותיי לבלוג זה, עוד שעתיים יש לי נסיעה לעבר מחוזות חדשים, לחפש סנסציות נוספות לבלוג. עד כאן מכתבכם המסור א
ודי, מהעיר הווארז שבמדינת פרו, דרא"מ. דרך אגב, את שם הבלוג שיניתי כי השם הקודם כבר לא רלבנטי, אך דא-עקא, אין לי רעיון לשם חדש עדיין, אם יש לכם משהו תכתבו לי! בכ"א ניצלתי את הבמה כדי לקרוא לחברי אבי שוויקה להצטרף אלי, אני אשמח אם תסייעו במאמץ ותשגעו אתו במיילים (avishve@gmail.com) כדי לדרבן אותו לבוא!

פתחתי חשבון חדש בסקייפ העונה לשם udisamana. אתם מוזמנים להוסיף אותי לרשימת אנשי הקשר שלכם, אני עשר שעות מאחוריכם.