ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה

תמונות Photos
שלום! כבר הרבה הרבה זמן שלא כתבתי לכם! כל כך הרבה חופש שקשה למצוא זמן לכתוב… כבר חודשיים וחצי שאני משוטט ברחבי דרום אמריקה, הספקתי כבר לעזוב את פרו, להמשיך לבוליביה וכבר שבוע שאני בארגנטינה. בטרמינולוגיה הישראלית אני מוגדר כחלק מהגל היורד, בכיוון השפיץ הדרומי של היבשת. אז מה יש לי לומר על העסק? תחושת הניידות היא אדירה, אתה כמעט שלא כבול לשום אדם, מקום וזמן, זה רק אתה והתרמיל שלך, יכול לעשות מה שאתה רוצה. על שום מיטה אתה לא ישן יותר מכמה ימים, אתה גומע קילומטרים, שפתאום ישראל מרגישה אצלך כמו איזו מיניאטורה, הנופים הכי יפים בעולם רק מחכים שתבוא. אז מאיפה מבצבצת לה תחושת המועקה? היא באה ועולה כאשר אתה חוזר מכמה ימים מפרכים של טיול, כשבמציאות רגילה אמא מחכה לך בבית, דואגת, הסירים חמים על הגז, הדוד דלוק כבר מהצהריים על כל מקרה, המיטה מוצעת, אחים שלך מחכים לשמוע איך היה, ופה, כמו איזה כלב עזוב אתה מחפש איזה הוסטל זול באמצע הלילה, לבד, עם מקלחת קפואה בד"כ, ישן לצד אנשים זרים, יש לך כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה לספר, אך עוד מטייל שחזר מאיזה הר לא מעניין יותר מדי את האנשים פה. וכך חיים מיום ליום, מנסים להספיק כמה שיותר אטרקציות כדי להסיט את המחשבה מאותה תחושת המועקה, עוד מפגש עם מטיילים, כל אחד מנסה למכור את עצמו בצורה הטובה ביותר בנונשלנטיות מלאכותית, אתה מתגלה כבררן לא קטן, ודווקא זה שדווקא חיבבת ממשיך בכיוון הפוך משלך. מסתבר שהאנשים הם אלה שעושים את הטיול, הנופים אמנם יפים, אך העובדה שיש מישהו לצדך איתו אתה מרגיש טוב לחלוק יחד את החוויה זה הדבר המשמעותי ביותר. טוב, בוא נתנער עכשיו מאווירת הנכאים שהשרתי פה, לא טוב לכתוב בחדר מעופש במלון דרכים זול באמצע הלילה… סה"כ כמה שאני מקטר, אני חי פה די טוב, כשרה ביקרה אותי במשך שבועיים, אח"כ טיילתי עם איזה בחור שהיה שליח בקייפטאון שנה לפני (!!!) וחוץ מזה שהקטע הזה בבלוג נכתב ממזמן, ומאמצי מערכת הבלוג הוכתרו בהצלחה, ואבי מטייל איתי כבר חודש, ולאחרונה גם שאול, ממש כבר אין אפילו שנייה של פרטיות (תמיד אני אקטר על משהו…) בכל אופן, ברוח הדברים שלעיל מצאתי את הכיתוב הבא על קיר באיזה הוסטל ישראלי בבוליביה: ואז פוגשים את האנשים המיוחדים/ אלה שפשוט יודעים, שתוך שנייה מרגישים/ והם רגילים לדבר ולדבר, ועוד קצת לברבר/ מעשיות, חוויות ועוד כמה בדיחות/ אבל גם הם צריכים ממש לספר/ גם הם צריכים שמישהו ישב ויקשיב/ שמישהו ישב בצד השני עם אוזניים קשובות/ כי יש דברים שבפנים, שמחזיקים חזק/ דברים שמעבר להצלחות והגשמת חלומות/ יש דברים שמשנים את כללי המשחק/ דברים שעשר אצבעות כבר לא יכולות לשנות/ ואז הם באמת אנשים מיוחדים,/ אלה שמרשים לעצמם עיניים אדומות ומספר דמעות/ ולעצור את הכל למספר שניות/ ולשחזר רגעים אחרונים לידה, לצידה/ ואיך היא חיכתה שיצא לסיגרייה אחרונה/ ועכשיו הזאב הבודד משחרר יללה חלשה/ כזאת עצובה, שבאמת מרטיטה. קטע יפה, קצת קיטשי, אבל מראה שלא רק אני חשתי כך, בדידות היא תחושה חשובה שפשוט צריכה להגיע במינונים נכונים. רק אביא פה את הקרדיט לכותב, שלא יתבעו אותי חלילה, אז למטה היה כתוב שבחור (או בחורה) בשם גל כתב את הקטע בשנת 2006. תודה. טוב, אני לא אספר לכם על כל הטיולים, טיפוסים, רפטינגים ומיני אטרקציות שעשיתי, פשוט תסתכלו בתמונות, אני רק אוסיף כמה אנקדוטות קטנות. בפרק הזמן שלא התראנו בבלוג הספקתי כבר לטפס שתי הרים מעל 6000 מטר, היה סיוט! כל פעם אני נודר בסוף הטיפוס שאני לא יחזור על הטעות אך אני חוזר על אותה שטות מחדש! אך באמת שהנופים שם לא מהעולם הזה. אולי כריאקציה לטיפוס, ירדנו לאחר כמה ימים לקניון העמוק בעולם (התמונות עם הציפורים זה משם) הגענו בשלוש בצהריים, הלכנו לישון וקמנו בשמונה בבוקר ועלינו חזרה (כן, פיספסתי מנחה וערבית אך באמת שלא התכוונתי). טוב, הפעם בפינת עוד שטות שאודי עשה נתחיל באופנוע ונסיים בבצל. זה הולך ככה, באחד מהימים החופשיים בין חג לחג (ממש בלתי אפשרי לטייל ככה! כמה חגים?) נקלענו לכפר מעניין בו ההתניידות העיקרית מתבצעת באמצעות אופנועים, תמורת שקל אתה דוהר על אופנוע כבד שמשמש כטקסי, בכל אופן, ברוח הספורטיבית הזו החלטנו אני ואבי להשכיר אופנועים ולטייל, מיותר לציין שלשנינו אין רשיון על אופנוע, ומעולם לא רכבנו על אחד כזה, אך אם הבוליביאנים מצליחים אז למה שלנו תהיה בעיה? או לפחות כך חשבנו… לאחר שסגרנו מחיר (13 שקל לשעה) וקיבלנו תדרוך קצר בספרדית (שרק הקשה על ההבנה של העניין) מצאנו את עצמנו רכונים על אופנוע כבד עם הילוכים ידניים ללא כל מקדמי בטיחות בסגנון קסדה ומגינים (כמו שאר האנשים פה…). אבי תפס את העסק די מהר, לי לקח יותר זמן (אחרי קשיים כבדים הבנתי שמה שהמדריך אמר עליו שהוא ברקס היה קלא'ץ) בסופו של דבר התחלנו לנסוע, לאור נסיונותי הכושלים לתפעל את המפלצת הקטנה המדריך אמר לי בעיניים מפוחדות שהוא מעדיף לנסוע עם אבי, אך אני התעקשתי שעליו להצטרף לתלמיד החלש, וכך רכבנו, מחפשים מקום מרוחק מעיניהם של השוטרים, ונתונים לגיחוך מתמיד של מקומיים ששמו לב שאנחנו לא מקצועיים במיוחד. לאחר שעה של נסיעה, בעוד שהמדריך המפוחד מנסה לשכנע אותי שאולי כדאי שאנהג לבדי, לחצתי חזק מדי על הברקס; המדריך, שצפה שתאונה היא רק עניין של זמן, קפץ מייד והשאיר אותי לבד, כאשר האופנוע מוטל על רגלי, שאפילו נעל לא היתה עלייה… שום דבר רציני לא קרה, לאחר שהתאוששתי, עשינו עוד כמה סיבובים למרות הכאב ברגלי, כי עדיין לא נגמר ל
ו הזמן ואנחנו לא פראיירים. לבסוף הגענו חזרה, שילמתי לבחור עוד 15 שקל על זה שעיקמתי לו את קידמת האופנוע, וחזרנו להוסטל, שם הרגל התחילה לכאוב קצת יותר ואז אבי אמר, מה הבעייה, קח בצל! אמרתי לו, אבי, באמש'ך, עזוב אותך עכשיו בדיחות, כואב לי! אך הוא אמר שהוא גם נפצע פעם וסבתא שלו אמרה לו לשים בצל על הפצע… בסופו של דבר הוא סבל יותר מהעניין כשהצחנה של הבצל עלתה מהרגל שלי שכשלעצמה לא מדיפה ניחוח שושנים. למסקנה, פעם הבאה כדאי להצמיד גלגלי עזר! אך מכיוון ששכל יותר מדי אין, אז שבוע לאחר מכן כבר מצאנו את עצמנו דוהרים במהירות של מאה קמ"ש, ונחשו, שוב בלי קסדה ומגינים… בקיצור, מטומטמים עם תעודות (הכל מתועד!), מה שכן, זו הרגשה לא נורמלית, לדהור במהירויות שכאלה בנופים עוצרי נשימה. עכשיו נעבור לעניין החגים. את סוכות בילינו בג'ונגלים, עזבנו את הקור של הערים הגבוהות וירדנו לחום ללחות וליתושים שעקצו בלי הרף, סוכה בנינו ללא בעיות, חומרים יש בג'ונגל בשפע… אך האטרקציה האמיתית היתה האוכל. אמא, את לא תאמיני למה הבן שלך מסוגל! אבי, שהזכרונות הקולינריים שלו מביתו אינם דהויים כמו שלי, התעקש לאכול טוב בחג, וכך יום שלם שקדנו בהכנת אוכל, עשינו שוק (שעלה לשנינו יחד שלושים שקל) חתכנו, טיגנו ובישלנו! בסופו של דבר ערכנו שולחן ששום אמא מרוקאית לא היתה מתביישת בו, מג'דרה, מרק עדשים וירקות, סלטים חיים ומבושלים ועוד על מיני מאכלים שרק חלבים יודעים להגות את שמם. חגים כבר מזמן לא עושים לי את זה, אך האוכל עורר בי איזה ניחוח עתיק של סבתא. את חול המועד סוכות בילינו בעיקר במצוד אחרי חיות שהחליטו להעלם לרגל בואנו, אך בסופו של דבר גם אותם הצלחנו ללכוד במצלמותינו. משם המשכנו לטיול ג'יפים במדבר מלח (כן, זה מלח בתמונות ולא שלג) בגודל של 100,000 קמ"ר, התמונות ששאול עומד לאבי על האצבע זה משם. אח"כ המשכנו למפלי ענק בארגנטינה, ומשם לבואנוס איירס, עיירה קטנה המונה כ12 מליון איש, בה ניסו להרים לי את התיק שהנחתי ברוב טיפשוטי ללא השגחה, מזל ששאול היה עירני ודפק כזאת צעקה, שהפחידה את הגנב (עם שאר האנשים מסביב) וגרמה לו לשמוט את התיק. ראוי לציין שכל הסיטואציה היתה לעיני שוטר שהואיל בטובו לזוז מעט רק לאחר שאחרי שנתבקש לכך, וגם זה כאילו הוא עושה לנו טובה. עצוב שגם כאן השוטרים והגנבים הם אותה הגברת בשינוי אדרת… כדי לסיים את היום בטעם טוב החלטנו ללכת לנסות את הבשרים הארגנטינאים הידועים, כך מצאנו את עצמנו במסעדה כשרה, מלאה יהודים מכל הצבעים והמינים, אנחנו ניסינו לעכל את השינוי הדרמטי בתפריט שלנו (מעבר מביצה ועגבנייה לבשרים הכי טובים בעולם הוא לא פשוט) וכמו כן את השינוי בתקציב שלנו (מחיר הארוחה היתה בערך מה שאנחנו משלמים לכמה ימים טובים של אוכל…), בכל אופן האדם שישב לצידנו, שהיה ראש הקהילה היהודית של גואטמלה, החליט לשלם לנו על הארוחה, אנחנו סירבנו בנימוס, אך זו היתה מה שנקרא, הצעה שאי אפשר לסרב לה, הוא סיפר שיש לו בת בישראל והוא רוצה לעשות לנו טוב, אז "נאלצנו" להסכים, והקרבנו קצת מעצמנו כדי להיות ציונים טובים… ולגבי הבשר, אני לא כזה חובב בשרים, אך באמת מה שהולך פה הוא ליגה אחרת! טוב, כתבתי מספיק, תנצלו את הרגעם האחרונים שלכם בארץ לפני שאני מגיע (ב21 לנובמבר, עוד פחות מחודש!) , אני מפספס את תחילת האוניברסיטה, אבל הבנתי שגם המרצים החליטו לפספס, אז נראה שאני במצב טוב… נתראה בקרוב!!!

פוסט זה פורסם בקטגוריה בלוגרול. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה

  1. החציל שסיים לנדוד לזמן הקרוב הגיב:

    איזה כיף לקרוא את הדברים האלה בנחת, בלי לדאוג לדקות שעוברות , ולאיפה תאכל את הארוחה הבאה או תעביר את הלילה…
    כן, אני כבר סוגר 24 שעות בארץ הקודש ומה אני אגיד לך- אני ממליץ בחום. נכון שקמתי 3 פעמים בלילה (ופעם אחת כשנרדתמי על הספה) ולא היה לי מושג איפה אני נמצא, ולכמה רגעים אפילו הספקתי קצת להתגעגע לשם, אבל אין, אין על האוויר של ארץ ישראל (ואתה יודע היטב שהמיקלדת שלי לא סובלת מעודף ציונות). ואמנם הגעתי רק עד לגובה (ברגל לפחות) של 5500, (ב"ה בלי צל של סחרחורת) אבל גם אני לא מבין למה אנחנו עושים את זה לעצמנו…
    בכל מקרה בקרוב ממש מתחיל אוניברסיטה (מצטער לבשר לך, אבל השביתה היא רק בכאילו) וכבר לא יהיה זמן לחשוב על געגועים לחו"ל והשגרה ר"ל, תשתלט…
    מחכים לך כאן בגעגוע גדול (מהסוג שתמיד יש זמן בשבילו) ד"ש לאבי ואוריאל…

    נ.ב -את החדש של רדיוהד כבר הספקת לשמוע? מה לא?! תוריד אותו מייד!

  2. דוד פילאווין הגיב:

    אהלן!

    מעכשיו אקרא לך "אודי צ'ה סמנה" – דרא"ם על אופנוע… תחזור אלינו ותקים פאלאנגות כמו שהבטחת!

    השיר מה זה מאפן – כך שאם אתה כתבת אותו ואתה רק מתבייש להודות בכך, בצדק…

    "נרגשים ורועדים מיום בואך
    נעים כמבכירה מאברת רצונך…" – טוב , הסיפא זה לא באמת…

  3. דוד פילאווין הגיב:

    מי זאת האביטל הזאת שבילית איתה פסח?

  4. דוד פילאווין הגיב:

    כמו כן, השביתה חלקית בלבד: הסגל הזוטר מקיים שיעורים כרגיל

  5. ביני אשכנזי הגיב:

    אודי היקר…
    כמה כיף לקרוא ממך, אתה חוזר סוף סוף !
    אני פה בקרית מוריה בנתיב, אולי תביא כמה מחו"ל שנגייר אותם גם ? 🙂 סתאםם.
    קיצור, מחכה לך..

  6. מוריה הגיב:

    כתבתי אימייל..,תקרא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s