אגרת הפורים

אם בד"כ אני מפחד מהתלמידים בבה"ס, בפורים על אחת כמה וכמה. פה הם מתחפשים לפי נושאים, כל שכבה והתחפושת שלה. אחת התחפושות הכי פופולריות לבנות פה היו מה שהם קוראים Gothic, אתם בטח מכירים את זה מהארץ – בנות, בד"כ בגיל העשרה עם צלליות שחורות בעיניים, מגפיים כבדות, בגדים שחורים צמודים, וכל מני כלי משחית כסופים צמודים לגופן, בד"כ הן מלוות בסקינהדס שנראה כאלי שחזרו ממיסה של הKKK. הבנות התמימות והחמודות הפכו ליצורים מפחידים בן-לילה. אך אל דאגה, ששת הדוסים מבהכנ"ס השיבו מלחמה השערה, אנחנו לא פראיירים, שינסנו מותנינו ואזרנו חלצינו ולבשנו… את התלבושת האחידה של התלמידים. מה כבר יכלנו לעשות?? חבורת לפלפים שכמונו… למרות שיש לציין שאני וראובי התחפשנו לתלמידות, מה שנראה די מאיים, ואני אפילו חבשתי פאה שמשכה הרבה מבטים משתאים, באמת נראתי די רע… אך עדיין נראנו דוסים בגלל ששמנו חצאית שאורכה (יחסית לשלהן) כאורך הגלות, פשוט אם היינו לובשים את המיני הקצרצרים המצויים כאן המראה היה גורם לכמה התקפי לב, ולא נכביר במילים…  בכל אופן, תפקידנו בכח היה להיות השופטים של תחרות התחפושות, מה שאומר שישבנו במשך 15 דקות מביכות על הבמה מול כל התיכון וצפינו בתחרות מלכת היופי, בבחינת "להראות השרים והעמים את יופיה", רק שכאן לא היה להן מספיק תודעה פמיניסטית לסרב לדיכוי הגברי, מי אמר שהעולם המודרני מתקדם יותר מפעם?… לי היה קשה במיוחד בגלל השמלה שלמותני, בנות, אני חייב לציין שזו ממש אומנות להסתדר עם הדבר הזה ולא להכניס את עצמך למצבים מביכים! עד כאן פורים בבה"ס, בהמשך החג ערכנו מסע קהילות בקייפטאון – חמשה חברה שיכורים ונהג מגיחים באיזה חור עם יהודים, עושים פאדיחות וממשיכים ליעד הבא. ההרגשה הכללית שלי הייתה מוזרה, זה לא פורים שהכרתי, מסתבר שאע"פ שכל העסק של חג הפורים מקורו בגלות (כמו רוב היהדות), אין ספק שהמקום בו החג הכי מוצלח הוא באה"ק. כאן העסק די יבש בגלל שאין חופש מבה"ס, המסיבות מסתיימות באחת עשרה בלילה, ומשום מה יש להם קטע דפוק – הם בטוחים שהחג שמשתכרים בו זה שמחת תורה! מה שיצר שילוב של ילידים אפאטיים עם חברה רווי אנרגיה ואלכוהול מישראל, תמהיל שיוצר בעיקר הרבה מבטים מביכים. אני יודע שזה נשמע רע, אבל דווקא היה די שמח (לא שאני זוכר משהו…), היינו שיכורים בצורה נחמדה, לא עשינו דברים חריגים מדי, חוץ מלהעביר את המסר של make love no war, לחבק את כל הנקרא בדרכנו, ולשיר עם ערבים שירים פאשיסטיים בסגנון 'זוכרני  נא' (באמת!!), חוץ מזה ארצה להבהיר שהפעם היחידה במשך השנה שאני מכניס לפי משקה שאינו מי ברז זה פורים (אני לא שותה אפילו משקאות קלים!), ולא אכפת לי מהדיון אם יש מצווה להשתכר או אין, זו פשוט הרגשה שחבל לפספס, אתה מרגיש שאין לך מחיצות, הצנזור מצונזר, נעשה אחד עם העולם, אוהב את כל מי שסביבך, הכל מאיר, כמו בערב שבת רק הרבה יותר, נגש לבחורה שאתה מכיר ומציע לה להיות חברה שלך… ועכשיו ישאל השואל אז למה לא כל השנה? אז ככה: 1. אפשר להתמכר. 2. לא בריא. 3. אין לך שליטה על החיים. 4. זה יקר. 5. אתה לא רוצה לצאת עם דרום אפריקאית. בקיצור, באיזון נכון, אם אתה לא אדם רע, עם חברים שאתה אוהב, תוך ידיעה שזה מוגבל זה יכול להיווצר משהו נחמד. לסיכום אירועי חג הפורים: הקהילה היהודית נמצאת כאן במצב גרוע יותר מהפחותים שבישראל – אם בישראל חוגגים את פורים אך בצורה לא כל כך ראויה, כאן הם דור אחד קדימה – הם פשוט לא חוגגים את החג. היו ילדים בבה"ס היסודי שאמרו לי שהם לא חגגו את פורים בכלל. איך בתור ילד אפשר בלי פורים?! ילדות עשוקה… לפחות השנה פורים יצא ביום הקדוש לנוצרים, כך שהיה קצת זמן להקדיש לאירועי החג. 

באווירת האבסורדיות שמלווה את חג הפורים ארצה להביא כאן סיפור קטן שמביא מושג כלשהו על מה שקורה כאן: השבוע העברנו פעולה לכיתה י' על אנטישמיות, לאחר שצפינו כולנו בסצנה אנטישמית מסרט התחלקנו לקבוצות, השאלה שלי לתלמידים הייתה 'האם חוויתם אנטישמיות בחייכם? ואם כן אז מה בדיוק?' לאחר כמה מקרים לא מעניינים במיוחד הגעתי לבחור שהגדיר את עצמו ביחידה הקודמת כדתי (המושגים פה מ א ו ד שונים מהארץ) והוא סיפר שבבר המצווה שלו בבהכנ"ס הרב לא נתן לאביו לעלות לתורה. כאשר שאלתי אותו למה הרב סירב הוא ענה שהרב אמר שבגלל שהאבא נוצרי הוא לא יכול לעלות לקריאה, אוטומטית הועלה חיוך על שפתי, מיד התלמיד פנה אלי בפנים פגועות ושאל אותי אם אני חושב שהרב צודק, עניתי שלא. לא מתוך יותר מדי מחשבה, פשוט מה כבר יכלתי להגיד… לפעמים אני שואל את עצמי מאיפה להתחיל, הם כבר כל כך עמוק בזבל שאני לא רואה שום מוצא אפשרי, אני נותן לסיפור היהודי בקייפטאון להמשך עוד מקסימום 30 שנה, אלא אם יקרה פה איזה ונהפוכו רציני ותבוא תשועה ליהודים ממקום אחר, כי על החברה כאן אי אפשר לבנות יותר מידי.

הקטע הבא בבלוג הוא מחשבות שלי על דברים שקראתי וצפיתי, אתם מוזמנים לדלג, אנלפאבתים שכמותכם, אך אם בכל זאת חשקה נפשכם במשהו קצת פחות צהוב ורכילותי אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא.נתחיל בשתי ספרים שקראתי לאחרונה, שתיהם קשורים לעולם הציונות הדתית, אחד מתוך הביצה ואחד על הביצה. קודם כל אקדים ואומר – יש בי ממש יצר לקרוא, לצפות ולהאזין לכל דבר שיש לו עניין עם הציבור שלנו. אני מרגיש שאני משחק במגרש הביתי שלי. לדוגמא, אתם חייבים להודות שכשאתם קוראים את מקור ראשון, אתם משחקים במשחק אני מכיר אותו מ… ככה זה עובד, הרבה יותר כיף לדעת על משהו שקרוב אליך, ממש כמו שאתם קוראים ברגעים אלה את הבלוג.נתחיל בספרו החדש של גדי טאוב (כן, ההוא מתוכניות הילדים והנוער, שלא תחשבו שאני לא יודע שאתם שורקים עכשיו את הסלוגן של הכתובת שלהם… 91071… כן, כן, כולנו מאותו הכפר) לספר קוראים המתנחלים. ציפיתי להרבה, במיוחד לאחר המרד השפוף שבזמנו ממש הרגשתי אינטלקטואל פוץ צהוב לאחר שסיימתי אותו בפעם השנייה, הוא באמת חידש לי משהו, מה שהיה חסר לי מאוד בספר החדש. את המידע כבר הכרתי, הפרשנות הייתה די דומה לתיאוריה השמאלנית המצויה, לא משהו מקורי במיוחד. פשוט פריסה נחמדה של מה שקרה מ67 עד אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם ניתוחים שאפשר היה כבר לקרוא אצל המיינסטרים ממזמן. אני ציפיתי ליותר, קצת פרובוקציות, קצת ספקולציות, מסתבר שגם בתוכניות הילדים והנוער מזדקנים…הספר הבא הוא עוד אכזבה והפעם היא באה מתוך הביצה – בא מלבנון של מיקי שיינפלד, לאחר הספר הקיטשי אבל כתוב בטוב טעם על חוויותיו של בייניש בצבא – בכל מקום שהם, ולאחר אבדות שעסוק בלהסתיר את זהותו הדתית של המחבר. הגיע הספר השלישי, שנראה כמו נסיון לחקות את הרב סבתו בתיאום כוונות, הספר מדבר על מיקי עצמו שנקרא לשרת בלבנון במלחמה השנייה, ועל חוויותיו במשך המלחמה, שבשביל היחידה שלו זה היה פשוט להכנס פעמיים לאותו המקום ולחזור, בלי יותר מדי אקשן ברקע, הרגשתי שהספר מגזים בתיאור חוויות שלא היה בהם יותר מדי, עם שילוב של טקסטים דתיים שלו נראו אותנטיים לסיטואציות, אולי זה בגלל שאני מסתכל בעיניים ציניות וחילוניות מדי, ואולי לא עבר מספיק זמן מהמלחמה כדי שאוכל לפתח מספיק דיסטנס שיאפשר לי להתייחס אליה בצורה רומנטית, אבל זו החוויה שלי נכון לעכשיו בכל אופן… נסיים במשהו איכותי לשם שינוי – הפסיון של ישו, הסרט הסנסציוני של מל גיבסון. נתחיל בזה שבחרתי לצפות בסרט רק בגלל שבישראל לא הסכימו להקרין אותו, לא יודע מי הדביל שעומד בוועדת הביקורת, אבל אם להעביר סרטים סוטים ואינפנטיליים עם רמה שמתחת לאפס כמו כל הקומדיות האמריקאיות למיניהם זה נחשב בסדר והסרט הנ"ל שמצריך קצת יותר מהצופה חוץ מלבהות כמו מטומטם במסך הטלווזיה אז כדאי להדיח את הוועדה המטומטמת הזאת שצריכה לפסול משהו מדי פעם כדי להצדיק את קיומה. נחזור לסרט, לפני שאתם צופים בו חובה לקרוא לפחות את הספר הראשון בברית החדשה (הבשורה ע"פ מתי), להבין קצת מה הסיפור של הבחור שהיה או שנהייה בעל כורחו לאחד מהדמויות שהשפיעו הכי הרבה על העולם. הסרט מתאר את שעותיו האחרונות והמשמעותיות ביותר בחייו של ישו – הפסיון, הייסורים שהוא עבר עד צליבתו. הסרט מלא באלמנטים מכוננים באמונה הנוצרית, פשוט חובה לכל אדם שהוא בן תרבות קצת לדעת ידע בסיסי, במיוחד היהודים, שכדאי שידעו מה הסיפור -שבו הם לוקחים חלק מרכזי- (אני די בטוח שרוב הישראלים לא יודעים אפילו לספר בקיצור את הסיפור של הבחור) של היהודי המעניין הזה, בפרט כשמדובר בסרט שעושה את זה בדרך כל כך איכותית. בקיצור, סרט חובה בכל בית יהודי. קצת תרבות, קצת לחשוב, קצת להפעיל את הראש, בשביל זה כל האמצעים כשרים! יש מהומות, יש התנגדות, יש אנטישמיות – יש נושא מעניין יותר לדבר עליו בשולחן שבת.

שתהיה לכם שבת של עניין ושלום.

אם תרצו תוכלו לצפות בUtube בהצגה שעשינו מול הקהילה כאן, אני מופיע שם לאחר שתיים וחצי דקות, אל תנסו להבין את הבדיחות, ההומור הדרא"פ לא משהו…

http://www.youtube.com/watch?v=bP-IJ659gAw

 

ישראל – דרא"פ, בני האור נגד בני החושך.

מה אתה עושה שנה הבאה?

השאלה האולטימטיבית שמעלה את הפיוזים לכל מי שנמצא בשלב מעבר בחייו, אם רוצים לשאול אותך שאלה רצינית לא ישאלו אותך מה שלומך ע כ ש י ו, זה לא מעניין, מה אתה רוצה להיות, מה אתה מתכנן, זה מה שחשוב, למרות שאתה עכשיו נמצא בשלב ששאלו אותך שנה שעברה לגביו, הוא כבר לא מעניין, חל על חוק ההתיישנות, ההווה לא מספיק עדכני, אנשים לא יודעים ליהנות מהחיים עכשיו, כך הם (וגם קצת אני, פשוט קל יותר לדבר בגוף שלישי) מסתכלים על עצמם, לא כמה שהם עכשיו, מה הם שווים באמת, אלא בתור "שלום, אני דני, הולך ללמוד עריכת דין", וכבר אתה מסתכל עליו ברטרוספקטיבה הפוכה, ומלביש על הטי שירט הגזור שלו חולצה מעומלנת, ומזוודת ג'יימס בונד, דופק נאום חוצב להבות סטייל הוליווד בבית המשפט. מה עם דני עכשיו?, איך הוא מרגיש? מה מעניין אותו בחיים?, מה מציק לו? כל אלו שאלות נחמדות שרק עומדות בצל היצור שנקרא עתיד, שכשלעצמו אף פעם לא מושג. יש לזכור שהעסק פה אינו רק מן השפה ולחוץ, הוא מתחיל הרבה לפני, באיך שהאדם תופש את עצמו, הוא גם מפנטז על קריירת עורך דין בפירמה ידועה, רק אחר כך המסר עובר לחברה, שמעמידה אותו במקום הראוי לו בסולם האבולוציה האנושית. אם הוא לא בדיוק סגור על עצמו, מתלבט קצת חושב יותר על העתיד שלו, לא משחק את התפקיד הבנאלי  שמייעדת לו החברה, מייד ההורים מתנצלים: "דני שלנו קצת מבולבל, אבל יהיה בסדר, יש לו ראש טוב". ושלא תבינו אותי לא נכון, פרזיטיות בסגנון אחי, יהיה בסדר, הכל משמיים, היא אחד הדברים המתועבים ביותר בעיני, רק שלפעמים צריך לזכור שאפשר גם לחיות ת'חיים ולא רק לתכנן אותם כל הזמן, כי זה לא נגמר.

עכשיו, מה הסיפור של כל ההקדמה החופרת הזו? רק רציתי לרכך קצת את הקרקע לקראת הידיעה המרעישה: כנראה אני הולך ללמוד סוציולוגיה, נרשמתי אתמול. בעיניי הכל מתחיל ונגמר בחברה, לכן התחום מאוד מעניין אותי, וכן, אני יודע שאין כסף בתחום, וגם לא בדיוק עבודה, אבל אני לא רוצה לעבוד במשהו שלא מעניין אותי, לא רוצה למכור את נשמתי למכונה המשומנת של תעשיית המזומנים. אני הולך לעשות מבואות בתחומים שמעניינים אותי ובהמשך אני אסגר יותר על עצמי. בקיצור, כמו שכתבתי לעיל אני הולך לעשות משהו שאני רוצה לעשות בלי לתכנן יותר מדי לעתיד, אני מאמין שמה שאני אוהב עדיף לי. אך אם בכל זאת נרצה להשתעשע קצת בניבוי העתיד אז אני מתכנן משהו שילך בערך ככה: עד סוף השנה אני אטייל בעולם, אחזור לתחילת האוניברסיטה אחר החגים, אלמד בבאר שבע, אגור בנתיבות, אתחתן, תוך שנה (מהחתונה…) תהיה לי ילדה ויקראו לה אסתר (בגלל שאני הוגה בנסתרות, וגם עכשיו זה אדר וגם כך קוראים לסבתא שלי), את חיי אקדיש להקמת הארגון "המיליציות המזרחיות", את חיי אסיים לאחר שהארגון יכונן סדר עולמי חדש והפרולוטריון ישלוט בעולם; נחזור אלינו… אני כבר חוזה בעיני רוחי את אבא שלי, אביאל ושאול (לא פרידמן, דוד שלי) אומרים לי בקול רציני, אודי, איך תביא אוכל לאסתר? מה שאתה לוקח זה מקצועות לעשירים, מה אתה משגע את השכל? יודע כמה עולה לחודש חבילת טיטולים, מטרנה, מטפלת וזה רק על היצור הקטן הזה! שלא לדבר על המשכנתא, אתה לא איזה ילד שמנת שיכול להרשות לעצמו ללמוד מקצועות בגלל שהוא אוהב אותם בלי לחשוב על קצת הפרקטיקה! איך תסתדר בחיים? תמשיך למצוץ כסף מההורים שלך? ולי, אבל וחפוי ראש, לא יהיה בדיוק מה לענות, אמלמל משהו בסגנון: בטח יש אנשים שהתחילו כמוני והם מצליחים לחיות.  בכל אופן אני פשוט אנסה לשנה ואראה, תמיד אפשר לשנות, אני עדיין צעיר, שזה דרך אגב גם מושג יחסי, כיוון שכאן, בדרא"פ, אנשים בגילי (23 רחמנא ליצלן, עדיין רווק, פנוי להובלות), נמצאים בדרך לדוקטורט או כבר נמצאים עמוק בעבודה, אחרי תואר ראשון כמובן, ומכניסים כמה אלפים יפים בחודש, בעוד שעבדכם הנאמן עסוק בלגלות את מכמניה של הארץ היפה שלהם, כאילו שלא נשאר לי עוד מה לעשות בחיים חוץ מלצוד פרפרים לאוסף הפרטי שלי. בקיצור, החיים מורכבים, וגם אני מכפיף את עצמי לכללים שמכתיב העולם, אחרת הייתי הולך ללמוד קולנוע, שזה בעיניי אחד מהתחומים הכי מעניינים ומשפיעים בעולם, רק שהסיכוי להגיע לשלב שבו אתה מתחיל לעשות משהו משמעותי הוא אפסי, נקווה שבסוציולוגיה זה אפשרי יותר. חוץ מזה, מה חברים כמו אביאל ודודים כמו שאול יעשו עם כל הכסף שלהם, אם לא להשקיע אותו בקרן המחקר לסוציולוגיה שתממן את אודי?… סתם, בחיים אסור להזדקק לאף אדם כמו שאמא שלי אומרת. בכל אופן, אני לא סגור במה אעסוק בחיי, אך נסתדר, כמאמר השיר: "רוב האנשים המעניינים שהכרתי בחיי, עדיין לא יודעים מה הם עושים". ועכשיו נעבור לחלקכם בעסקה קוראים יקרים, אם אתם מכירים סטודנטים לסוציולוגיה בבאר שבע, אני אשמח לקבל את המייל שלהם, או בכלל כל בדל מידע שלדעתכם יעניין אותי בנוגע לעניין.

  כדי לא להרוס את הרפרטואר של הבלוג נדבר קצת על קורותי בדרא"פ, לא מזמן צפיתי בסרט Blood Diamond, נראה לי שהמתרגמים הישראלים קוראים לו לגעת ביהלום (שם שהורס את כל המשחק מילים), סרט איכותי, קצת קיצ'י (בכל זאת הוליווד…) אפילו עם מסרים מעניינים (בסגנון: גם תושבי העולם המערבי הנאור שותפים בפשע של הרצח היומיומי של אנשים באפריקה), אבל מה שהכי שווה בסרט זה שרואים שם את קייפטאון, אפילו מצלמים שם אזור שרחוק שתי דקות נסיעה מהבית שלי, רואים את הר השולחן (בהרבה מהתמונות שלי יש ענן ששוכן על ההר, אז לרוב זהו הר השולחן), ממש התלהבתי, כאילו שליאונרדו דיקפריו הצטלם בבית שלי בבית שמש, בקיצור תצפו בסרט ותלמדו על הרבה דברים חשובים כמו מה שהולך כאן באפריקה בין הלבנים לשחורים, קולניאליזם, עסקאות נשק, ניצול ילדים לצרכי צבא, השתיקה של העולם, איפה אודי גר, איפה אודי הולך לטייל בפסח (רוב הסרט צולם במוזמביק) ושאר פרטים מעניינים. 

לסיום הפוסט של השבוע רק ארצה לציין שאני קיים! אם תעשו חיפוש לשם אודי סמנה בגוגל תמצאו את הבלוג שלי ראשון ברשימה! כמאמר החכם: "אתה בגוגל משמע אתה קיים".

ילדים יקרים, צפו בסרט Blood diamond וחפשו בו את התמונה.       אם היו מזיזים קצת את המצלמה היה אפשר לראות גם את הבית שלנו. אנו מקבילים את רכס ההרים שבתמונה כל בוקר, שמם הוא שתיים עשרה השליחים, אך אני מעדיף לכנותם  שתים עשרה השבטים.  

שאבעס

אתם בטח תוהים לעצמכם כיצד אני מעביר את השבת במחשכי הגלות האפלה, בלי אוכל של אמא, בלי בני עקיבא, בלי הישיבה, אך בעיקר – בלי חופש; כאן שבת היא עבודה לכל דבר, אמנם יותר טעימה, אך עדיין עינו של הבוס לא נעצמת לרגע. להלן סקירה קצרה על פועלינו ביום הקדוש.קבלת שבת מתחילה כאן הרבה לפני כניסת שבת, לא נדיר לצאת אחרי תפילת שבת כשעדיין יש אור בחוץ!, כאשר מתקרבים לכיוון בהכנ"ס איש חברת האבטחה מקדם את פניך בברכה שאם אתה לא עונה עליה את הסיסמה הסודית 'שבת שלום' כאשר מחלצותיך מהודרות לכבוד היום הקדוש, יש חשש שתצטרך לבלות את שארית הערב בחברת איש גברתן במרתף אפל, לאחר שעוברים את הסלקציה ונכנסים לרחבת בהכנ"ס אתה שם לב כמה אתה וחבריך בולטים בשטח, כולם נראים כאילו הם בנשף תחפושות, אני אישית לא מזהה בנות שאני מכיר מהתיכון, הן נראות כל כך לא נערות תיכוניסטיות. נכנסים לבהכנ"ס, באיחור משמעותי כמינהג אבותינו הישראלים הקדמונים, נדחקים אל מקומותינו בקדמת הבמה, תכונה מורגשת באוויר, האטרקציה של הערב הגיעה, ששה ישראלים בלויי סחבות בים החליפות המהוקצעות. כל מקום בו אנו מבלים את השבת הקהילה דואגת לציין את עניין הבחורים, וממליצים לנצל אותנו (הם אומרים to take advantage, שזה קצת מביך כי משתמשים בזה גם במשמעות של לנצל מינית…)  כאילו היינו איזה צוות בידור. הקהל נראה שהוא ממש נהנה מלצפות בייבוא הישראלי המיוחד, ליד הספסל שמו שלט, נא להאכיל רק אחרי הקידוש. סגנון התפילה כאן שונה מישראל, האווירה יותר רשמית, טקסית, נוצרית. הכל כל כך מכובד, לא כמו בשטעטל יהודי קטן ומבאיש, בהכנ"ס הרשמי שלנו הוא כנסייה לשעבר, והוא הכי פחות גרוע, היינו פעם בבכנ"ס בו התפילה היתה ממש הצגה, המנהג המתקדם ללבוש בגדים לא חשופים בבהכנ"ס לא הגיע לכאן, בכל אופן הגברים היו למטה, ונשים למעלה (אל דאגה, קשה היה שלא לראות אותן), אני בספק אם האנשים בכלל שם הסתכלו בסידור, המבט התמקד בעיקר במקהלה (קוואייר), שאם לא הייתי מתאמץ להקשיב לזה שהם שרים משהו בעברית הייתי בטוח שאני נמצא באמצע מיסה, כל עוד חבורת המסורסים השמיעה את קולה בבמה פשוט לא הצלחתי להתפלל, וכשהם כבר סיימו לקח לי זמן לצאת מההלם, שעבר נראה לי רק לאחר כשחברי הקהילה חזרו לביתם במכוניותיהם המפוארות. נמשיך מבהכ"ס לארוחת שבת, לאחר הליכה לבית המארחים, מה שמסתבר כעסק לא פשוט, מכיוון שכאן אין בית כנסת כל מטר כמו בישראל ולפעמים צריך ללכת חצי שעה, מגיעים לשולחן ערוך למשעי, אך אבוי, הם לא שמעו על המושג סלטים, פשוט אין כאן לא חומוס, סלט חצילים, מטבוחה, כלום, גורנישט, רק סלט חי (שהוא ממש טוב), ואח"כ אוכל בהגשה עצמית. אני, שרגיל שמכניסים לי את האוכל לפה, לא התרגלתי לעסק ולפעמים אני מוצא את עצמי מחכה שיזרקו לי איזו עצם כאשר כולם כבר מעמיסים תוספות. הארוחה נמשכת ואז מגיעים הקטעים המביכים, לדוגמא: שתיקה, קולות המזלג המכות בצלחת הם הדבר היחיד שנשמע, מחפשים על מה לדבר, האמא אוזרת אומץ ושואלת: נו בחורים, הכל טוב, איך האוכל?, אהה, אני מבינה, אני אגיד לעוזרת שפעם הבאה תכין פלאפל, תגידו, מאיפה אתם יודעים אנגלית?. יונתן: מהבית. האמא: באמת? ידעתי שיש פה משהו, מאיפה ההורים שלך? יונתן (או כל אחד משאר הבחורים חוץ ממני): אנגליה, אוסטרליה, אמריקה וכו… (עכשיו מתחיל משחק 'מכיר את?') לאחר שהצליחו למצוא קשר כל שהוא עם הסבתא של הכלב עוברים אלי, בד"כ כאשר הפה שלי מלא בסלט וחתיכות של חסה משתלשלות לי מהפה, האמא: ואתה אודי?. אני בולע מהר, מנסה לדבר, משתעל וכך חוזר חלילה כמה פעמים, בשארית כוחותי האחרונים, בעינים אדומות אני ממלמל תוניס ומרוקו. שקט. מחשבות על עשרת השבטים האבודים והנידחים מתקבצים מערבות המדבר רכובים על גמלים מהלכים לארץ ישראל עולה במוחם של הסועדים. לאחר המחשבות האקזוטיות האמא פונה אלי שוב ומוכיחה את יכולת תפיסתה המבריקה: אז אתה ספרדי. אני: כן. כולם: אהה. עוד שתיקה, כולם בוהים בי ומחכים שאספר להם איזה סיפור על שטיחים מעופפים וג'ינים. אני מסביר שנולדתי בישראל ושההורים שלי הם אלה שעלו, הקהל מביט בי בפנים מאוכזבות אך מרוצים מעצמם על הייבוא האוריינטאלי שנחשף לעולם התרבותי (אתם קולטים, מדובר בדרום אפריקאים גיזענים שהקידמה הגיעה אליהם לפני כמה שנים מסכנות עם נפילת האפרטהייד, והיצורים הנחשלים האלו עוד תופשים עלי). הכפיות מנסות לגרד עוד חתיכה מהמנה האחרונה, שתיקה. סוף. טוב, זה לא תמיד קורה, אבל לפעמים יש תסריט דומה. מברכים, תוך כדי שירה של כל הברכה – ארוך ומיגע.    בסה"כ נחמד, אחלה אוכל (ח"ח לעוזרות שעושות את כל העבודה בזמן שהאמהות יוצאות לשופינג ביום שישי, אך בדרא"פ כמו בדרא"פ האמא המפונקת מקבלת את כל הקומפלימנטים כשהעוזרת מזיעה בשטיפת הכלים במטבח). והכי חשוב, יש אחלה מנות אחרנות, ולא פיצוחים ואבטיח…      לפעמים אני משתעשע במחשבה על אמא שלי בארוחה שכזו, איך שהיא הייתה יורדת עליהם… לעיתים אני ממש מרגיש בוגד.שבת בבוקר, תפילה מתחילה בשעה שהמספר תשע משחק בה תמיד תפקיד, ככה שאנחנו מרוצים. לפעמים אחד מאיתנו (בעיקר דוברי האנגלית י"ש שביננו) אומר דרשה בפני כל בהכנ"ס, וישנם מקומות בהם צריך להראות מכובדים אז הם מצריכים את מי שאומר דרשה לשים על ע�
�מו טלית לפני שהוא עולה לבימה לשאת את דרשתו, אני לא יודע אם משהו ממכם מכיר את שמואל פייפר, אך בשבת האחרונה הוא נבחר לשאת דרשה עם העסק של הטלית והכל… ושמואל שלנו, הבחור הזרוק, שאילולא הכיפה שלראשו אנשי הביטחון לא היו מכניסים אותו לבהכנ"ס, שכל קשר בינו לבין ייצוגיות פשוט לא קיים היה צריך לשאת ארשת מכובדת, לדבר בקול רם ובשפה רהוטה, בקיצור, לשחק אותה כומר, והבחור עשה את זה כמו גדול, למרות שהוא נראה כמו פיל בשמלת בלט. לאחר התפילה מגיעה הסיבה העיקרית שלשמה באו האנשים, 'קידוש ברכה', ככה הם קוראים לקידוש עם הארוחה שמתלווה אליו, יש מקומות שכמות האוכל ואיכותו בארוחה הזו מגיעה לרמות מטורפות – פירות, עוגיות, סלטים, פשטידות, גלידות, שוקולדים וככל  העולה על רוחכם, הכל חוץ מלחם, שהרי יש סעודת שבת, ככל שהספונסר רוצה להראות יותר את כבוד ייקר מלכותו כך הקידוש שווה יותר, לאחר שסעדנו את ליבנו, אנו מדדים כבדים ומפוטמים לעבר היעד הבא – ארוחת שבת, כאן אין יותר מדי למה לצפות, משום מה הם לא מחממים אוכל ליום שבת, כמו בצבא, מטעמי דת ומצפון, מה שמביא לתוצאה עגומה, בעיקר על רקע הסעודה הקודמת, אבל מי יכול להכניס בכלל משהו לפה, הסיבה היחידה לבוא לארוחה היא שוב – הקינוח. את שאר השבת אנו מבלים בד"כ במצב מאוזן, אוגרים כוחות למוצשי"ם המסעירים של קייפטאון.

אני מתכנן לעדכן את הבלוג כל סוף שבוע, נתראה… 

  אלו התמונות של בהכנ"ס שלנו, כנסיה בדימוס. האם אתם מצליחים לזהות את הצלב בתקרת בהכנ"ס בתמונה העליונה?

הפי ניו ייר

ישראל ודרא"פ ממוקמות במרחק שווה מקו המשווה בכיוונים הפוכים (33+-), על כן, בזמן שאתם בישראל מתכרבלים מתחת לסמיכות הפוך בנסיון להסתתר מהקור, כאן בגולה הרחוקה רק סיימנו את החופש הגדול, השמש מלהטת ועונת הרחצה בעיצומה, תחושת תחילת שנה. כל מי שמתעניין בשליחות, אני ממליץ לשקול ברצינות את היעדים שנמצאים בהמיספרה הדרומית, מגיעים בתחילת השנה הישראלית, מפספסים את החורף הישראלי המדכדך, מגיעים לחגים, תחושת סוף שנה מקננת באוויר, הקיץ מתקרב, עוד לא מספיקים לעכל מה קורה וכבר יוצאים לחודשיים חופש בעונה הכי לוהטת, מטיילים ומרוויחים עוד ארבע אמות חדשות בעולמו של הקב"ה, חוזרים לתחילת שנה"ל, ולאחר חודשיים וחצי (כשבאמצע פורים…) נחשו מה? השליח התשוש שלנו צריך קצת ספייס – חופשת פסח, החופשה של השליחים, אני ועוד כמה חברה מתכוונים לסוע לאחת המדינות השכנות, אם למישהו יש פרטים על זימבבואה, מדגסקר, טנזניה ודברים בסגנון הוא מוזמן ליצור איתי קשר. נמשיך, אחרי חופשת פסח יש עוד שלושה חודשי לימודים וזהו, נגמר. עושים עוד טיול גדול של כמה חודשים שמסתיים ביום בו מתחילה שנה"ל האוניברסיטאית בארץ. זה בערך המבנה של השליחות (אני מרגיש לפעמים לא נעים לקרוא לזה כך) שלנו. עובדים פה קשה, לא פשוט למלא כל כך הרבה זמן חופשי.

בקיצור, עכשיו סיימנו את החופש הגדול וחזרנו לבה"ס, התלמידים נרגשים, רק סיימו לחגוג ליהודי נחמד בשם ישו יומולדת, נמצאים בשיכבה גבוהה יותר, חולקים חוייות מהחופש, ובתוך כל המהומה – אנחנו, אי של דוסים בים הצעירים של קייפטאון. תחשבו כמה אבסורדית הסיטואציה של חבורת בינישי"ם לומדים סוגיית מיגו בבבא בתרא כאשר מסביבם יש חברה יהודים (וגם זה לא תמיד) שלא יודעים  אפילו מיהם שלושת האבות. קצת תמוהה מה שהולך כאן, במיוחד למי שקצת מכיר אותי ויודע שאני וגמרא עיון בסגנון הזה זה לא סיפור אהבה -בלשון המעטה- אבל מה אפשר לעשות, אנחנו כן נשנה את העולם גם בתחום הזה, אבל בשביל זה צריך לחזור לבסיס האם בנתיבות, נהרוג טורקי טורקי. בכל אופן בינתיים לא כדאי לעורר מהומות, פשוט עושים את הדברים יותר בשקט, שהרי ברור לכם שאש מסוגיות מפולפלות בהם מתנצחים אמוראים נשכחים לא משתלהבת באזור זה של העולם, במיוחד לא עם קבוצת פוסט בינישי"ם בדימוס עייפים שכמונו. קצת לא נעים לנו מהרב, כי מה שנוצר זה מצב בו כולנו מודעים לזה שהיינו מעדיפים ללמוד בצורה עצמאית כל אחד מה שמתאים לו (מה שקורה דה-פאקטו), אבל יש רב שיודע לא מעט, והוא אוהב לדבר, עם נטייה להימשך בלשונו לספר סיפורי מעשיות מהשטעטל… מה שכן, הוא אדם חמים ונחמד, לא יורד לחיינו ונותן לנו את המרחב שלנו. בתכל'ס די נחמד בבקרים, זמן להיות עם עצמנו ולדבר עם התיכוניסטים. לפעמים אני שואל את עצמי, מה לעזאזל אנחנו עושים בבה"ס הזה, ולחשוב על זה שהם עוד משלמים כדי שנהיה שם. אני אתאר קצת את חוויותי בבה"ס כדי שתבינו מה קורה כאן; לי אישית לקח זמן לצאת מהשוק התרבותי של בית ספר חילוני (מי שהכיר את התוכנית תיכון הלבבות השבורים, אז זה זה, רק עם יהודים, אבל קשה לשים לב), דמיינו את הסיטואציה; פעם ראשונה בחיי שאני באמת נפגש עם תרבות חילונית במיטבה (הצבא לא נחשב, אמרתי במיטבה…), ואני עוד צריך לבוא איתה במגע ואולי קצת להשפיע, וכל זה באנגלית, ה צ י ל ו. עד עכשיו אני מפחד להסתובב בבה"ס בהפסקות, אנחנו אוהבים לחלק את בה"ס לאיזורים; מהמפחיד ביותר – הקיוסק, שם נמצאים כל החברה המגניבים, הדשא – שזה באמצע, והקליל ביותר – בהכנ"ס, המקום בו אנחנו נמצאים, אליו מגיעים התלמידים הפחות קולים, שיודעים קצת יותר על יהדות (איך זה תמיד הולך ביחד?…הדת דופקת ת'ראש לאנשים). נחזור לשאלה, למה הם מביאים אותנו? אני מעריך שבגלל משטר האפרטהייד (בעברית – קצת לבנים מנצלים הרבה שחורים) שהיה קיים עד לפני יותר מעשר שנים דרא"פ נמצאת בכל מה שקשור לענייני תרבות קצת אחורה בזמן ולאורתודוקסים עדיין יש כאן כמה עמדות מפתח, ובהשפעתם אנו נמצאים כאן, אך התנועה הרפורמית לא תאחר להכנס לכאן (היא קימת אך לא כמו בארה"ב), אין כל ספק שהיא מתלבשת בצורה מצויינת על בה"ס, ואני מעריך שלקהילה היהודית כאן יותר מתאים רב שהוא יותר ליברלי-פשרני מאשר אורתודוקסי. בכלל, כל האווירה בקייפטאון דומה מאוד לאילת, עיר נופש יפה, חיה בספרה אחרת מיתר חלקי הארץ, במדרכי התירות כתוב שהיא העיר הכי קוסמופוליטית ובעלת הריכוז הגדול ביותר של 'אנשים בעלי נטיות מיניות שונות' הגדולה ביותר בכל היבשת, מה שבטוח לא מקום טוב לגדל ילדים לחיי תורה ומצוות, ובאמת משפחות דתיות עוזבות את המקום לאיפה שלא יהיה – יוהנסבורג, אוסטרליה ולפעמים גם ישראל, ורוב הדתיים שבכל זאת נמצאים כאן, נכנסו לקטע של הדת רק בשנים האחרונות, אני לא סגור בדיוק למה, מה שכן, אין כאן אנטגוניזם לדת כמו בישראל, אולי בגלל שאין חרדים מוצצי מזומנים שייצגו את הדת בצורה אפלה, וגם היצור הקרוי חילוני-כופר-להכעיס לא היה מחלוצי דרא"פ ולא קיים כאן כל כך. בכל אופן, לדעתי בשנים הקרובות אנחנו כבר לא נהיה בבה"ס, אך בינתיים אנחנו נהנים מההפקר, מנסים להיות בקשר עם החברה שיש להם פוטנציאל ומעבירים לפעמים משהו בסגנון פעולות של בני עקיבא רק עם קהל יעד קצת שונה (באחת הפעולות שהעברתי לבנות שאלתי אם משנה להן להתחתן עם יהודי, לרובן זה לא היה אכפת כל כך), מה שבטוח – מעניין כאן.

נ.ב האם שמתם לב לזה שזיהתי בין תרבות מתקדמת לרפורמה, אם כן, אתם מוזמנים לשלוח תגובות נזעמות. אם לא, כדאי ששתחילו לפתח קריאה ביקורתית, אל תתנו למסרים המועברים בין השורות לחדור למוחכם, מה שכן, ממש נחמד איך שאפשר בקלות להכניס לנו זבל למוח בלי שנשים לב.

דיכוי אשכנזי

1\10. יוצאים למסע שמטרתו לדכא את הזהות המזרחית שלי, יום שלם הקדשנו לגבינות ויין!, מסתבר שיש כאן אזור ששמעו יצא בכל העולם עקב יינותיו המשובחים וגבינותיו המסריחות (למדנו שככל שזה מסריח יותר זה שווה יותר). כך מצאתי את עצמי יושב מעל מרתף של יקב, טועם יינות (כשרים, אל תדאגו) שמגישה לי אפריקנרית (הולנדים שהגיעו לדרא"פ לפני 250 שנה, נראים כמו פרסומות התעמולה להשבחת הגזע הארי) תוך כדי הסבר סימולטני על תהליך הכנת היין, היא אפילו ידעה להגיד בעברית את המלה 'מבושל' (ראוי לציין שמדובר בגויה עם תעודות), שזהו תהליך בו מפסטרים את היין בגלל ש'היהודים האורתודוכסים מאמינים שככה זה לא משמש לע"ז', לאחר סדרה של יינות מחליאים אחד אחד, תוך הנהונים מנומסים שלנו כלפי הנ"ל -שהיו רק נסיון כושל של ישראלים לשחק אותה תרבותיים- ויריקות של יין (סוף סוף הרגשתי בבית), הגיעה החוויה לקיצה עם מיץ ענבים שהחזיר את חוש הטעם שלי בחזרה לחיים. את היום חתמנו בפיקניק גבינות יוקרתיות עם כל מיני דברים מוזרים עליהם ויין שקנינו ביקב (בגלל שהטעימות היו בחינם והרגשנו לא נעים… ), במקום נחמד שאסור לערוך בו פיקניקים, פשוט היינו חייבים להביא לידי ביטוי את הישראליות שלנו בסוף יום שכזה… גם ראינו כמה צ'יטות אבל זה לא נחשב כי הן היו בתוך כלובים, במיוחד כשאתה באפריקה.

אוטובלוגרפיה (להתחיל לקרוא מכאן ולהמשיך אחורה לפי תאריך)