פיניטו לה קומדיה

זהו, נגמר, יותר משנה מחוץ לבית באה לקיצה, אני חוזר הביתה. כן, אמנם מפתה להישאר כאן עם הנופים האדירים וחוסר הדאגות אך יש דברים חשובים יותר לעשות בארץ (וגם נגמר הכסף…). לא עוד קשרים וירטואליים. בשיחות שלנו כבר לא יהיה את הדיליי של הסקייפ, את ההגיגים שלי כבר לא תמצאו מנוסחים בקפידה (…) בבלוג ואותי כבר לא תראו ברקע הרים מושלגים. אודי חוזר במתכונת רגילה, בלי עטיפות נוצצות מסביב. אתם בטח שואלים את עצמכם איזה אודי חזר לנו אחרי הנצח הקטן הזה? כמה השתנה בו חוץ מעוד כמה קילוגרמים שהוא הוריד? לא נותר לי אלא לדבר על עצמי. נתחיל בזה שאם למדתי משהו בתקופה הנ"ל זה קודם כל להבין שאתה, עם כל העולם שלך, הרגשות שלך, המשפחה שלך, החברים שלך והתפיסות שלך הם רק אחד בתוך שבע מיליארד עולמות נוספים, ושגם אתה בסופו של דבר, ביחד איתם, תאסף להיות עוד חלקיק קטנטן בהיסטוריה של העולם. הבנה פשוטה שיש עוד הרבה הרבה הרבה עולמות שונים ומגוונים, שזה פשוט פספוס שלא להכיר אותם ולהקשר אליהם, גם מתוך עניין וגם כיוון שהם מסוגלים לעשות הרבה טוב. בקיצור, צאו מהבית, חבל להירקב, יש עולם יפה בחוץ (רק בתנאי שתחזרו בסוף לנתיבות:)) חוץ מזה סתם שתדעו שאני מתגעגע כל כך (ספרתי את הימים לחזרה) לבית, למשפחה, לחברים, לנתיבות ובכלל, מתגעגע להרגיש שייך ולא איזה נספח. אפילו רק בשביל ההרגשה הזו שווה ללכת רחוק, אתם לא קולטים איזה אדיר זה לחזור ולאכול ארוחת שבת בבית, לראות את אחי בלי שער ארוך, לצאת עם חברים, לראות אנשים חדשים בישיבה, לראות כמה היא גדלה ולהרגיש שמשהו זז איפשהו עמוק באדמה. עוד משהו נחמד הוא לחשוב עליו הוא שלאחר שנסתיים השלב הנוכחי בחיי, השלב הבא בחיי הוא חתונה, אמנם עדיין אין כלה, אך לנוכח אינפלציית הנשים במגזר לא נראה שתהיה בעיה אפילו לרווק מזדקן שכמוני… טוב, אמנם זהו בלוג באווירה חגיגית משהו אך עדיין אני מחויב לספק לקהל הקוראים הרחב שלנו את הדיווחים השוטפים. אז ככה, בסוף הבלוג האחרון עזבנו (שאול, אבי ואנוכי) את בואנוס איירס והמשכנו לחלק היפה ביותר שלם דרום אמריקה – הפטגוניה, שהיא החלק הדרומי ביותר של יבשת אמריקה ונמצאת בבעלותן של ארגנטינה וצ'ילה. מי שמכיר את הסופר אנטואן דה סנט אכזופרי (ההוא מהנסיך הקטן) אז הוא התרסק עם מטוסו בדרך לכאן. שהינו בעיירות מדהימות השוכנות לחופי לגונות בצבעים משגעים, טירקנו, ראינו קרחונים מתנפצים אך בעיקר נסענו באוטובוסים (אחד מהם לקח שלושים ושתיים שעות). כמו כן אני חייב לציין שהגענו לרמת מקצועיות מוצ'ילרית מרשימה, הכוללת הספק מקסימאלי במינימום זמן עם ציוד איכותי ואוכל שלא דמיינו שנאכל בחו"ל, באמת פרשנו בשיא… בסופו של עניין הגענו לקצה היבשת, למקום שנקרא ארץ האש (נמצא בסוף האנדים, רכס ההרים לאורכו הייתי כמעט כל הטיול), משם כבר לא היה לאיפה להמשיך חוץ מאנטרקטיקה אך זה עלה יותר מדי (5000$ לפחות מחודש) אז חזרנו הביתה… ועכשיו, איך אפשר בלי עוד סיפור שיחסיר לאמי עוד פעימה, אך כבר חזרתי סופית והכל בסדר… הכל התחיל באובססיה שלנו לעשות כבר איזה טרק, כבר תקופה שאנו מדלגים מאטרקציה לאטרקציה – ג'ונגלים, מדבר מלח, לגונות ומפלים. רצינו קצת שקט, להירגע. במרכז המידע אמרו שעדיין מוקדם מדי לצאת למסלול, החורף החליט להישאר קצת יותר מהרגיל כאן בדרום היבשת. אך אם בכל זאת אתם מעוניינים, נאמר לנו, מומלץ לקחת ציוד מקצועי להליכה בשלג. לא ידענו כמה לקחת את ה'המלצות' שלהם ברצינות כיוון שהם גם המליצו לקחת מדריך ב200 דולר ליום… החלטנו לצאת במינימום ציוד מיוחד. נעשה עוד הערכת מצב אחרי יום הליכה, מקסימום נחזור. התחלנו את המסלול, היה אחלה מזג אוויר, פלטנו אנחת רווחה, סוף סוף מטיילים. כל אחד עם עצמו. שקט. לקראת סוף היום העסק נראה פחות מבטיח. הנוף הפך כולו לבן והרגליים היו קפואות משלג, לפתע פגשנו כמה אמריקאים שעשו ג'וגינג על ההר(!!!), הסתבר שהם הרפתקנים לא קטנים, הם תכננו לצאת יום למחרת לעשות סקי במסלולים לא מוגדרים (Off-piste), וטענו שהבעיה היחידה זה מפולות (Avalanche באנגלית, אנחנו היינו בטוחים שהם אמרו שיש בעיה לאכול ארוחת צהריים…), ומייד הבחור הוסיף שזה לא כזו בעיה כי יש להם מתקן למציאת גופות… סיימנו את השיחה באווירה אופטימית כאשר הם אמרו לנו שנשאר עוד עשר דקות לבקתה, לקח לנו כמעט שעה… בבקתה היו שלשה אנשים, הם שחקו איזה משחק עם קוביות ונראו משועממים עד מוות. הדובר אנגלית שביניהם הוריד אותנו מהרעיון של לעשות את המסלול המקורי שתכננו, לא היינו מצוידים בהתאם וגם אף מטייל לא עשה את המסלול מתחילת החורף. האיש מההר הציע מסלול חלופי שגם אותו אף אחד לא עשה, אך הוא 'לא מסוכן' לדעתו – לא ארוך מדי ובסוף יש רכבל שיוריד אותנו. אבי החליט לחזור. אני ושאול החלטנו לנסות. האיש המליץ לצאת מוקדם ככל האפשר, כל עוד השלג קפוא, כך קל יותר ללכת בשלג. ברוב עצלנותנו יצאנו בשעה שתיים עשרה בצהריים… היננו הראשונים לעבור במסלול, כל פסיעה שלנו פגמה בשלמות של מפת השבת הלבנה שנפרסה למרגלותינו. לאחר שעברנו ב'אגם' שהיה קיים רק במפה כיוון שבשטח הכל נראה לבן באותה מידה הגענו לטיפוס. הקיר הראשון היה בסדר, בשני התחלנו כבר להסתבך, השלג היה רך והמדרון היה תלול אך חשבנו שכשנגיע למעלה נדלג בקלילות עד הרכבל. לאחר זמן מה הגענו למעלה. צרחנו משמחה. הנוף היה עוצר נשימה, ולחשוב שאנחנו היינו הראשונים. כבר אז שאול ביקש שאני לא אכתוב שום דבר על המקרה בבלוג 'לא יודע מה איתך, אך יש אנשים שאוהבים אות
י בארץ'. המשכנו, עכשיו הכל היה אמור להיות פשוט יותר, סה"כ נשארים באותו גובה עד שמגיעים לרכבל. מסתבר שטעינו… ההרפתקה רק התחילה. ההליכה הייתה על הצלע של רכס ההרים שלפעמים היה משופע, ולפעמים מאוד משופע. השלג הפך מאוד רך, לפעמים שקענו על לבטן. עצירות למנוחה לא יכולנו להרשות לעצמנו בגלל הרגליים שקופאות וגם בגלל העננים שהתקרבו לכיווננו ולא נראו בהירים במיוחד, אך היינו חייבים לעצור קצת בעל כורחנו, אני כדי להחזיר את דוקרני השלג שהשתחררו כל שנייה מהנעל ושאול כדי לתקן את הדוקרן שנשבר. ככה דידנו לנו על צלע ההר ועובדים בשיטת השלבים שאומרת תסתכל על העשר מטרים הקרובים, תעבור אותם, ומשם הכל יהיה קל יותר. שיטה מופרכת לחלוטין, בעיקר לאור העובדה שהעסק נהייה גרוע יותר ויותר מרגע לרגע, אך לנפש האדם חוקים אחרים, ובאמת אתה מאמין שעוד קצת ויהיה בסדר. כאשר התקרבנו יותר לרכבל התברר סופית שהוא לא פעיל. לאחר שסיימנו את הקטע התלול (לא להסתכל למטה, לא להסתכל למטה) הגענו לשביל, אך התברר שהשמחה הייתה לשווא, היינו חייבים לסטות ממנו מייד בחזרה לצלע ההר מכיוון שהרוח שנשבה עליו הייתה פשוט לא נורמאלית. לא הייתי מאמין אם לא הייתי מרגיש, אך הרוח הייתה יכולה להעיף אותי ביחד עם התרמיל. המשכנו ללכת באתר סקי שפעל כנראה בתקופות יפות יותר של השנה. לבסוף הגענו לרכבל שעם דומם כמו קבר. הדלת הייתה נעולה. מצאנו דלת עץ בעלייה שהייתה פתוחה, סוג של חדר מכונות. הדבר הראשון עליו חשבנו היה 'ניצלנו', מי שיספר את הסיפור זה אנחנו ולא איזה חוקר משטרה שינסה לשחזר את סיפור האירוע. לבסוף גם הסתבר שניצלנו בקלאסה – 'שאול, אתה לא תאמין מה מצאתי, יש כאן מפזר חום! שאול שטען שזה לא יכול להיות, דברים שכאלה אמורים לקרות רק בסרטים, אך לאחר שהמפזר הפשיר את רגליו לא היה לו ספק בעניין. הבעיה עכשיו הייתה אבי, שכאמור ירד לחכות לנו למטה, ולאור הסופה שהתחוללה בחוץ (אנחנו לא רוצים לחשוב אם היינו מגיעים קצת יותר מאוחר) הנחנו שהוא לא ייתן לנו להעביר את הלילה בתחנה החמימה בלי שיעלו מסוקים באוויר. למטה, בחדר הבקרה, היה טלפון, חשבנו לשבור חלון כמו בסרטים, אך הסתבר שכמה בעיטות בדלת מספיקות, החדר היה שיפור רציני בתנאים, תנור, מיטה ונוף מדהים של סופה שהתחוללה בחוץ. התחלנו לחייג למספרים שהיו כתובים ברשימה ליד הטלפון. הראשון לא ענה, השני לא ענה וכך הלא… החלטתי לקפוץ לשם הארוך ביותר, אולי זה יעבוד, וכמו בסרטים, זה עבד, ולא רק זה אלא שהבחור, ששמו היה אלפרד, היה אחראי על חילוצים… הסברנו לו את המצב, הוא אמר שהוא יחזור אלינו, לאחר כמה דקות התקשר מנהל האתר, סיכמנו שנישן שם בלילה ונרד למחרת בבוקר עם הרכבל הנוסף שהסתבר שהיה נמצא בקרבת מקום. בקשנו שישיג את אבי בהוסטל לפני שהוא יזעיק אלינו מסוקים, המנהל אמר שאין פה מסוקים, אך אין לו בעיה להתקשר. חשבנו שהסיפור נגמר. ואז התקשרה מישהי, היא דיברה בעברית, הזדהתה כפנינה, ושבעלה עובד בחילוץ של האתר וכדאי לנו לרדת, אחרת הם יגיעו, אמרתי שדיברתי עם המנהל והוא אמר שאין בעיה שנשאר, חוץ מזה שאי אפשר לזוז מטר בחוץ מבלי שהסופה תעיף אותך לכל הרוחות. פנינה נשמעה עצבנית וניתקה. התקשרתי לאלפרד, ואכן הוא טען שהוא מגיע אלינו עוד רבע שעה. התבאסנו. כבר תכננו לילה חמים בפסגה עם השכמה מאוחרת, מה שמגיע לנו לאחר כל התלאות שעברנו. לאחר רבע שעה שמענו קול מבחוץ שהלך וגבר. הם הגיעו עם מפלסת שלג. אלפרד נכנס עם שני אנשים נוספים. הוא אמר שהמנהל הגדול לא הסכים שנעבור את הלילה בסוויטה הקטנה… לאחר כמה דקות של נסיעה במפלסת (ממש חוויה) הפעילו במיוחד בשבילנו את הרכבל שהיה הארוך ביותר שהייתי בו בחיי. למטה חיכתה לנו המשטרה, הם לקחו ממנו פרטים ואמרו שלא נוכל לצאת מארגנטינה כל עוד שלא נשלם את החוב, נקווה שכל העסק יסתדר עם הביטוח, בכל אופן, תודה לאל שזה הנזק היחידי. בכל אופן חזרתי לארץ, אמא יכולה להירגע, תמו חיי הרווקות ההוללים, חזרה לבית, ללימודים, למחויבות, לשגרה, נצרך סוויטצ' רציני במוח, נחתתי אתמול, מחר אני עובר לנתיבות, מחרתיים מתחילה אוניברסיטה. יהיה מעניין. נראה לי שהתגעגעתי לחיים נורמליים. טוב חברים, נתראה בקרוב מאוד, לא יזיק שתרימו טלפון לאיזה מכר ותיק שלכם שחזר לתחייה.img_6508.jpg

טרס אמיגוס רליגיוסוס

img_6544.jpg

מפולת שלגים

img_6048.JPG

אני ושאול אופטימיים בפסגה.

img_6052.JPG

חדר הבקרה

img_6055.JPG

אלפרד והמחלצים

img_6059.JPG

מפלסת השלג

img_6060.JPG

הרכבל שנפתח בשבילנו

פוסט זה פורסם בקטגוריה בלוגרול. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על פיניטו לה קומדיה

  1. דוד פילאווין הגיב:

    היית רוצה להיות אשכנזי… 😉

  2. אלאור בן דודך ה"הקטן" הגיב:

    אודיי מחכה לראות אותך בן דוד מת עלייך….רק עכשיו ראיתי ת'אימיילים…חזרת כבר ברגע כתיבת התגובה הזאת נראה לי…הקיצור נראה אותך…אני צריך ללכת לביצפר….
    ביי ביי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s