העברתי מבלוגלי לוורדפרס

בכ"א הבלוג הזה עדיין בגדר פריט ארכיוני.

עברתי דירה

חוץ מזה שאני גר עכשיו בנתיבות ולא בנכר, יש לי גם בלוג חדש

את אלבומי התמונות אפשר למצוא כאן

פיניטו לה קומדיה

זהו, נגמר, יותר משנה מחוץ לבית באה לקיצה, אני חוזר הביתה. כן, אמנם מפתה להישאר כאן עם הנופים האדירים וחוסר הדאגות אך יש דברים חשובים יותר לעשות בארץ (וגם נגמר הכסף…). לא עוד קשרים וירטואליים. בשיחות שלנו כבר לא יהיה את הדיליי של הסקייפ, את ההגיגים שלי כבר לא תמצאו מנוסחים בקפידה (…) בבלוג ואותי כבר לא תראו ברקע הרים מושלגים. אודי חוזר במתכונת רגילה, בלי עטיפות נוצצות מסביב. אתם בטח שואלים את עצמכם איזה אודי חזר לנו אחרי הנצח הקטן הזה? כמה השתנה בו חוץ מעוד כמה קילוגרמים שהוא הוריד? לא נותר לי אלא לדבר על עצמי. נתחיל בזה שאם למדתי משהו בתקופה הנ"ל זה קודם כל להבין שאתה, עם כל העולם שלך, הרגשות שלך, המשפחה שלך, החברים שלך והתפיסות שלך הם רק אחד בתוך שבע מיליארד עולמות נוספים, ושגם אתה בסופו של דבר, ביחד איתם, תאסף להיות עוד חלקיק קטנטן בהיסטוריה של העולם. הבנה פשוטה שיש עוד הרבה הרבה הרבה עולמות שונים ומגוונים, שזה פשוט פספוס שלא להכיר אותם ולהקשר אליהם, גם מתוך עניין וגם כיוון שהם מסוגלים לעשות הרבה טוב. בקיצור, צאו מהבית, חבל להירקב, יש עולם יפה בחוץ (רק בתנאי שתחזרו בסוף לנתיבות:)) חוץ מזה סתם שתדעו שאני מתגעגע כל כך (ספרתי את הימים לחזרה) לבית, למשפחה, לחברים, לנתיבות ובכלל, מתגעגע להרגיש שייך ולא איזה נספח. אפילו רק בשביל ההרגשה הזו שווה ללכת רחוק, אתם לא קולטים איזה אדיר זה לחזור ולאכול ארוחת שבת בבית, לראות את אחי בלי שער ארוך, לצאת עם חברים, לראות אנשים חדשים בישיבה, לראות כמה היא גדלה ולהרגיש שמשהו זז איפשהו עמוק באדמה. עוד משהו נחמד הוא לחשוב עליו הוא שלאחר שנסתיים השלב הנוכחי בחיי, השלב הבא בחיי הוא חתונה, אמנם עדיין אין כלה, אך לנוכח אינפלציית הנשים במגזר לא נראה שתהיה בעיה אפילו לרווק מזדקן שכמוני… טוב, אמנם זהו בלוג באווירה חגיגית משהו אך עדיין אני מחויב לספק לקהל הקוראים הרחב שלנו את הדיווחים השוטפים. אז ככה, בסוף הבלוג האחרון עזבנו (שאול, אבי ואנוכי) את בואנוס איירס והמשכנו לחלק היפה ביותר שלם דרום אמריקה – הפטגוניה, שהיא החלק הדרומי ביותר של יבשת אמריקה ונמצאת בבעלותן של ארגנטינה וצ'ילה. מי שמכיר את הסופר אנטואן דה סנט אכזופרי (ההוא מהנסיך הקטן) אז הוא התרסק עם מטוסו בדרך לכאן. שהינו בעיירות מדהימות השוכנות לחופי לגונות בצבעים משגעים, טירקנו, ראינו קרחונים מתנפצים אך בעיקר נסענו באוטובוסים (אחד מהם לקח שלושים ושתיים שעות). כמו כן אני חייב לציין שהגענו לרמת מקצועיות מוצ'ילרית מרשימה, הכוללת הספק מקסימאלי במינימום זמן עם ציוד איכותי ואוכל שלא דמיינו שנאכל בחו"ל, באמת פרשנו בשיא… בסופו של עניין הגענו לקצה היבשת, למקום שנקרא ארץ האש (נמצא בסוף האנדים, רכס ההרים לאורכו הייתי כמעט כל הטיול), משם כבר לא היה לאיפה להמשיך חוץ מאנטרקטיקה אך זה עלה יותר מדי (5000$ לפחות מחודש) אז חזרנו הביתה… ועכשיו, איך אפשר בלי עוד סיפור שיחסיר לאמי עוד פעימה, אך כבר חזרתי סופית והכל בסדר… הכל התחיל באובססיה שלנו לעשות כבר איזה טרק, כבר תקופה שאנו מדלגים מאטרקציה לאטרקציה – ג'ונגלים, מדבר מלח, לגונות ומפלים. רצינו קצת שקט, להירגע. במרכז המידע אמרו שעדיין מוקדם מדי לצאת למסלול, החורף החליט להישאר קצת יותר מהרגיל כאן בדרום היבשת. אך אם בכל זאת אתם מעוניינים, נאמר לנו, מומלץ לקחת ציוד מקצועי להליכה בשלג. לא ידענו כמה לקחת את ה'המלצות' שלהם ברצינות כיוון שהם גם המליצו לקחת מדריך ב200 דולר ליום… החלטנו לצאת במינימום ציוד מיוחד. נעשה עוד הערכת מצב אחרי יום הליכה, מקסימום נחזור. התחלנו את המסלול, היה אחלה מזג אוויר, פלטנו אנחת רווחה, סוף סוף מטיילים. כל אחד עם עצמו. שקט. לקראת סוף היום העסק נראה פחות מבטיח. הנוף הפך כולו לבן והרגליים היו קפואות משלג, לפתע פגשנו כמה אמריקאים שעשו ג'וגינג על ההר(!!!), הסתבר שהם הרפתקנים לא קטנים, הם תכננו לצאת יום למחרת לעשות סקי במסלולים לא מוגדרים (Off-piste), וטענו שהבעיה היחידה זה מפולות (Avalanche באנגלית, אנחנו היינו בטוחים שהם אמרו שיש בעיה לאכול ארוחת צהריים…), ומייד הבחור הוסיף שזה לא כזו בעיה כי יש להם מתקן למציאת גופות… סיימנו את השיחה באווירה אופטימית כאשר הם אמרו לנו שנשאר עוד עשר דקות לבקתה, לקח לנו כמעט שעה… בבקתה היו שלשה אנשים, הם שחקו איזה משחק עם קוביות ונראו משועממים עד מוות. הדובר אנגלית שביניהם הוריד אותנו מהרעיון של לעשות את המסלול המקורי שתכננו, לא היינו מצוידים בהתאם וגם אף מטייל לא עשה את המסלול מתחילת החורף. האיש מההר הציע מסלול חלופי שגם אותו אף אחד לא עשה, אך הוא 'לא מסוכן' לדעתו – לא ארוך מדי ובסוף יש רכבל שיוריד אותנו. אבי החליט לחזור. אני ושאול החלטנו לנסות. האיש המליץ לצאת מוקדם ככל האפשר, כל עוד השלג קפוא, כך קל יותר ללכת בשלג. ברוב עצלנותנו יצאנו בשעה שתיים עשרה בצהריים… היננו הראשונים לעבור במסלול, כל פסיעה שלנו פגמה בשלמות של מפת השבת הלבנה שנפרסה למרגלותינו. לאחר שעברנו ב'אגם' שהיה קיים רק במפה כיוון שבשטח הכל נראה לבן באותה מידה הגענו לטיפוס. הקיר הראשון היה בסדר, בשני התחלנו כבר להסתבך, השלג היה רך והמדרון היה תלול אך חשבנו שכשנגיע למעלה נדלג בקלילות עד הרכבל. לאחר זמן מה הגענו למעלה. צרחנו משמחה. הנוף היה עוצר נשימה, ולחשוב שאנחנו היינו הראשונים. כבר אז שאול ביקש שאני לא אכתוב שום דבר על המקרה בבלוג 'לא יודע מה איתך, אך יש אנשים שאוהבים אות
י בארץ'. המשכנו, עכשיו הכל היה אמור להיות פשוט יותר, סה"כ נשארים באותו גובה עד שמגיעים לרכבל. מסתבר שטעינו… ההרפתקה רק התחילה. ההליכה הייתה על הצלע של רכס ההרים שלפעמים היה משופע, ולפעמים מאוד משופע. השלג הפך מאוד רך, לפעמים שקענו על לבטן. עצירות למנוחה לא יכולנו להרשות לעצמנו בגלל הרגליים שקופאות וגם בגלל העננים שהתקרבו לכיווננו ולא נראו בהירים במיוחד, אך היינו חייבים לעצור קצת בעל כורחנו, אני כדי להחזיר את דוקרני השלג שהשתחררו כל שנייה מהנעל ושאול כדי לתקן את הדוקרן שנשבר. ככה דידנו לנו על צלע ההר ועובדים בשיטת השלבים שאומרת תסתכל על העשר מטרים הקרובים, תעבור אותם, ומשם הכל יהיה קל יותר. שיטה מופרכת לחלוטין, בעיקר לאור העובדה שהעסק נהייה גרוע יותר ויותר מרגע לרגע, אך לנפש האדם חוקים אחרים, ובאמת אתה מאמין שעוד קצת ויהיה בסדר. כאשר התקרבנו יותר לרכבל התברר סופית שהוא לא פעיל. לאחר שסיימנו את הקטע התלול (לא להסתכל למטה, לא להסתכל למטה) הגענו לשביל, אך התברר שהשמחה הייתה לשווא, היינו חייבים לסטות ממנו מייד בחזרה לצלע ההר מכיוון שהרוח שנשבה עליו הייתה פשוט לא נורמאלית. לא הייתי מאמין אם לא הייתי מרגיש, אך הרוח הייתה יכולה להעיף אותי ביחד עם התרמיל. המשכנו ללכת באתר סקי שפעל כנראה בתקופות יפות יותר של השנה. לבסוף הגענו לרכבל שעם דומם כמו קבר. הדלת הייתה נעולה. מצאנו דלת עץ בעלייה שהייתה פתוחה, סוג של חדר מכונות. הדבר הראשון עליו חשבנו היה 'ניצלנו', מי שיספר את הסיפור זה אנחנו ולא איזה חוקר משטרה שינסה לשחזר את סיפור האירוע. לבסוף גם הסתבר שניצלנו בקלאסה – 'שאול, אתה לא תאמין מה מצאתי, יש כאן מפזר חום! שאול שטען שזה לא יכול להיות, דברים שכאלה אמורים לקרות רק בסרטים, אך לאחר שהמפזר הפשיר את רגליו לא היה לו ספק בעניין. הבעיה עכשיו הייתה אבי, שכאמור ירד לחכות לנו למטה, ולאור הסופה שהתחוללה בחוץ (אנחנו לא רוצים לחשוב אם היינו מגיעים קצת יותר מאוחר) הנחנו שהוא לא ייתן לנו להעביר את הלילה בתחנה החמימה בלי שיעלו מסוקים באוויר. למטה, בחדר הבקרה, היה טלפון, חשבנו לשבור חלון כמו בסרטים, אך הסתבר שכמה בעיטות בדלת מספיקות, החדר היה שיפור רציני בתנאים, תנור, מיטה ונוף מדהים של סופה שהתחוללה בחוץ. התחלנו לחייג למספרים שהיו כתובים ברשימה ליד הטלפון. הראשון לא ענה, השני לא ענה וכך הלא… החלטתי לקפוץ לשם הארוך ביותר, אולי זה יעבוד, וכמו בסרטים, זה עבד, ולא רק זה אלא שהבחור, ששמו היה אלפרד, היה אחראי על חילוצים… הסברנו לו את המצב, הוא אמר שהוא יחזור אלינו, לאחר כמה דקות התקשר מנהל האתר, סיכמנו שנישן שם בלילה ונרד למחרת בבוקר עם הרכבל הנוסף שהסתבר שהיה נמצא בקרבת מקום. בקשנו שישיג את אבי בהוסטל לפני שהוא יזעיק אלינו מסוקים, המנהל אמר שאין פה מסוקים, אך אין לו בעיה להתקשר. חשבנו שהסיפור נגמר. ואז התקשרה מישהי, היא דיברה בעברית, הזדהתה כפנינה, ושבעלה עובד בחילוץ של האתר וכדאי לנו לרדת, אחרת הם יגיעו, אמרתי שדיברתי עם המנהל והוא אמר שאין בעיה שנשאר, חוץ מזה שאי אפשר לזוז מטר בחוץ מבלי שהסופה תעיף אותך לכל הרוחות. פנינה נשמעה עצבנית וניתקה. התקשרתי לאלפרד, ואכן הוא טען שהוא מגיע אלינו עוד רבע שעה. התבאסנו. כבר תכננו לילה חמים בפסגה עם השכמה מאוחרת, מה שמגיע לנו לאחר כל התלאות שעברנו. לאחר רבע שעה שמענו קול מבחוץ שהלך וגבר. הם הגיעו עם מפלסת שלג. אלפרד נכנס עם שני אנשים נוספים. הוא אמר שהמנהל הגדול לא הסכים שנעבור את הלילה בסוויטה הקטנה… לאחר כמה דקות של נסיעה במפלסת (ממש חוויה) הפעילו במיוחד בשבילנו את הרכבל שהיה הארוך ביותר שהייתי בו בחיי. למטה חיכתה לנו המשטרה, הם לקחו ממנו פרטים ואמרו שלא נוכל לצאת מארגנטינה כל עוד שלא נשלם את החוב, נקווה שכל העסק יסתדר עם הביטוח, בכל אופן, תודה לאל שזה הנזק היחידי. בכל אופן חזרתי לארץ, אמא יכולה להירגע, תמו חיי הרווקות ההוללים, חזרה לבית, ללימודים, למחויבות, לשגרה, נצרך סוויטצ' רציני במוח, נחתתי אתמול, מחר אני עובר לנתיבות, מחרתיים מתחילה אוניברסיטה. יהיה מעניין. נראה לי שהתגעגעתי לחיים נורמליים. טוב חברים, נתראה בקרוב מאוד, לא יזיק שתרימו טלפון לאיזה מכר ותיק שלכם שחזר לתחייה.

טרס אמיגוס רליגיוסוס

מפולת שלגים

אני ושאול אופטימיים בפסגה.

חדר הבקרה

אלפרד והמחלצים

מפלסת השלג

הרכבל שנפתח בשבילנו

ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה

תמונות Photos
שלום! כבר הרבה הרבה זמן שלא כתבתי לכם! כל כך הרבה חופש שקשה למצוא זמן לכתוב… כבר חודשיים וחצי שאני משוטט ברחבי דרום אמריקה, הספקתי כבר לעזוב את פרו, להמשיך לבוליביה וכבר שבוע שאני בארגנטינה. בטרמינולוגיה הישראלית אני מוגדר כחלק מהגל היורד, בכיוון השפיץ הדרומי של היבשת. אז מה יש לי לומר על העסק? תחושת הניידות היא אדירה, אתה כמעט שלא כבול לשום אדם, מקום וזמן, זה רק אתה והתרמיל שלך, יכול לעשות מה שאתה רוצה. על שום מיטה אתה לא ישן יותר מכמה ימים, אתה גומע קילומטרים, שפתאום ישראל מרגישה אצלך כמו איזו מיניאטורה, הנופים הכי יפים בעולם רק מחכים שתבוא. אז מאיפה מבצבצת לה תחושת המועקה? היא באה ועולה כאשר אתה חוזר מכמה ימים מפרכים של טיול, כשבמציאות רגילה אמא מחכה לך בבית, דואגת, הסירים חמים על הגז, הדוד דלוק כבר מהצהריים על כל מקרה, המיטה מוצעת, אחים שלך מחכים לשמוע איך היה, ופה, כמו איזה כלב עזוב אתה מחפש איזה הוסטל זול באמצע הלילה, לבד, עם מקלחת קפואה בד"כ, ישן לצד אנשים זרים, יש לך כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה לספר, אך עוד מטייל שחזר מאיזה הר לא מעניין יותר מדי את האנשים פה. וכך חיים מיום ליום, מנסים להספיק כמה שיותר אטרקציות כדי להסיט את המחשבה מאותה תחושת המועקה, עוד מפגש עם מטיילים, כל אחד מנסה למכור את עצמו בצורה הטובה ביותר בנונשלנטיות מלאכותית, אתה מתגלה כבררן לא קטן, ודווקא זה שדווקא חיבבת ממשיך בכיוון הפוך משלך. מסתבר שהאנשים הם אלה שעושים את הטיול, הנופים אמנם יפים, אך העובדה שיש מישהו לצדך איתו אתה מרגיש טוב לחלוק יחד את החוויה זה הדבר המשמעותי ביותר. טוב, בוא נתנער עכשיו מאווירת הנכאים שהשרתי פה, לא טוב לכתוב בחדר מעופש במלון דרכים זול באמצע הלילה… סה"כ כמה שאני מקטר, אני חי פה די טוב, כשרה ביקרה אותי במשך שבועיים, אח"כ טיילתי עם איזה בחור שהיה שליח בקייפטאון שנה לפני (!!!) וחוץ מזה שהקטע הזה בבלוג נכתב ממזמן, ומאמצי מערכת הבלוג הוכתרו בהצלחה, ואבי מטייל איתי כבר חודש, ולאחרונה גם שאול, ממש כבר אין אפילו שנייה של פרטיות (תמיד אני אקטר על משהו…) בכל אופן, ברוח הדברים שלעיל מצאתי את הכיתוב הבא על קיר באיזה הוסטל ישראלי בבוליביה: ואז פוגשים את האנשים המיוחדים/ אלה שפשוט יודעים, שתוך שנייה מרגישים/ והם רגילים לדבר ולדבר, ועוד קצת לברבר/ מעשיות, חוויות ועוד כמה בדיחות/ אבל גם הם צריכים ממש לספר/ גם הם צריכים שמישהו ישב ויקשיב/ שמישהו ישב בצד השני עם אוזניים קשובות/ כי יש דברים שבפנים, שמחזיקים חזק/ דברים שמעבר להצלחות והגשמת חלומות/ יש דברים שמשנים את כללי המשחק/ דברים שעשר אצבעות כבר לא יכולות לשנות/ ואז הם באמת אנשים מיוחדים,/ אלה שמרשים לעצמם עיניים אדומות ומספר דמעות/ ולעצור את הכל למספר שניות/ ולשחזר רגעים אחרונים לידה, לצידה/ ואיך היא חיכתה שיצא לסיגרייה אחרונה/ ועכשיו הזאב הבודד משחרר יללה חלשה/ כזאת עצובה, שבאמת מרטיטה. קטע יפה, קצת קיטשי, אבל מראה שלא רק אני חשתי כך, בדידות היא תחושה חשובה שפשוט צריכה להגיע במינונים נכונים. רק אביא פה את הקרדיט לכותב, שלא יתבעו אותי חלילה, אז למטה היה כתוב שבחור (או בחורה) בשם גל כתב את הקטע בשנת 2006. תודה. טוב, אני לא אספר לכם על כל הטיולים, טיפוסים, רפטינגים ומיני אטרקציות שעשיתי, פשוט תסתכלו בתמונות, אני רק אוסיף כמה אנקדוטות קטנות. בפרק הזמן שלא התראנו בבלוג הספקתי כבר לטפס שתי הרים מעל 6000 מטר, היה סיוט! כל פעם אני נודר בסוף הטיפוס שאני לא יחזור על הטעות אך אני חוזר על אותה שטות מחדש! אך באמת שהנופים שם לא מהעולם הזה. אולי כריאקציה לטיפוס, ירדנו לאחר כמה ימים לקניון העמוק בעולם (התמונות עם הציפורים זה משם) הגענו בשלוש בצהריים, הלכנו לישון וקמנו בשמונה בבוקר ועלינו חזרה (כן, פיספסתי מנחה וערבית אך באמת שלא התכוונתי). טוב, הפעם בפינת עוד שטות שאודי עשה נתחיל באופנוע ונסיים בבצל. זה הולך ככה, באחד מהימים החופשיים בין חג לחג (ממש בלתי אפשרי לטייל ככה! כמה חגים?) נקלענו לכפר מעניין בו ההתניידות העיקרית מתבצעת באמצעות אופנועים, תמורת שקל אתה דוהר על אופנוע כבד שמשמש כטקסי, בכל אופן, ברוח הספורטיבית הזו החלטנו אני ואבי להשכיר אופנועים ולטייל, מיותר לציין שלשנינו אין רשיון על אופנוע, ומעולם לא רכבנו על אחד כזה, אך אם הבוליביאנים מצליחים אז למה שלנו תהיה בעיה? או לפחות כך חשבנו… לאחר שסגרנו מחיר (13 שקל לשעה) וקיבלנו תדרוך קצר בספרדית (שרק הקשה על ההבנה של העניין) מצאנו את עצמנו רכונים על אופנוע כבד עם הילוכים ידניים ללא כל מקדמי בטיחות בסגנון קסדה ומגינים (כמו שאר האנשים פה…). אבי תפס את העסק די מהר, לי לקח יותר זמן (אחרי קשיים כבדים הבנתי שמה שהמדריך אמר עליו שהוא ברקס היה קלא'ץ) בסופו של דבר התחלנו לנסוע, לאור נסיונותי הכושלים לתפעל את המפלצת הקטנה המדריך אמר לי בעיניים מפוחדות שהוא מעדיף לנסוע עם אבי, אך אני התעקשתי שעליו להצטרף לתלמיד החלש, וכך רכבנו, מחפשים מקום מרוחק מעיניהם של השוטרים, ונתונים לגיחוך מתמיד של מקומיים ששמו לב שאנחנו לא מקצועיים במיוחד. לאחר שעה של נסיעה, בעוד שהמדריך המפוחד מנסה לשכנע אותי שאולי כדאי שאנהג לבדי, לחצתי חזק מדי על הברקס; המדריך, שצפה שתאונה היא רק עניין של זמן, קפץ מייד והשאיר אותי לבד, כאשר האופנוע מוטל על רגלי, שאפילו נעל לא היתה עלייה… שום דבר רציני לא קרה, לאחר שהתאוששתי, עשינו עוד כמה סיבובים למרות הכאב ברגלי, כי עדיין לא נגמר ל�
�ו הזמן ואנחנו לא פראיירים. לבסוף הגענו חזרה, שילמתי לבחור עוד 15 שקל על זה שעיקמתי לו את קידמת האופנוע, וחזרנו להוסטל, שם הרגל התחילה לכאוב קצת יותר ואז אבי אמר, מה הבעייה, קח בצל! אמרתי לו, אבי, באמש'ך, עזוב אותך עכשיו בדיחות, כואב לי! אך הוא אמר שהוא גם נפצע פעם וסבתא שלו אמרה לו לשים בצל על הפצע… בסופו של דבר הוא סבל יותר מהעניין כשהצחנה של הבצל עלתה מהרגל שלי שכשלעצמה לא מדיפה ניחוח שושנים. למסקנה, פעם הבאה כדאי להצמיד גלגלי עזר! אך מכיוון ששכל יותר מדי אין, אז שבוע לאחר מכן כבר מצאנו את עצמנו דוהרים במהירות של מאה קמ"ש, ונחשו, שוב בלי קסדה ומגינים… בקיצור, מטומטמים עם תעודות (הכל מתועד!), מה שכן, זו הרגשה לא נורמלית, לדהור במהירויות שכאלה בנופים עוצרי נשימה. עכשיו נעבור לעניין החגים. את סוכות בילינו בג'ונגלים, עזבנו את הקור של הערים הגבוהות וירדנו לחום ללחות וליתושים שעקצו בלי הרף, סוכה בנינו ללא בעיות, חומרים יש בג'ונגל בשפע… אך האטרקציה האמיתית היתה האוכל. אמא, את לא תאמיני למה הבן שלך מסוגל! אבי, שהזכרונות הקולינריים שלו מביתו אינם דהויים כמו שלי, התעקש לאכול טוב בחג, וכך יום שלם שקדנו בהכנת אוכל, עשינו שוק (שעלה לשנינו יחד שלושים שקל) חתכנו, טיגנו ובישלנו! בסופו של דבר ערכנו שולחן ששום אמא מרוקאית לא היתה מתביישת בו, מג'דרה, מרק עדשים וירקות, סלטים חיים ומבושלים ועוד על מיני מאכלים שרק חלבים יודעים להגות את שמם. חגים כבר מזמן לא עושים לי את זה, אך האוכל עורר בי איזה ניחוח עתיק של סבתא. את חול המועד סוכות בילינו בעיקר במצוד אחרי חיות שהחליטו להעלם לרגל בואנו, אך בסופו של דבר גם אותם הצלחנו ללכוד במצלמותינו. משם המשכנו לטיול ג'יפים במדבר מלח (כן, זה מלח בתמונות ולא שלג) בגודל של 100,000 קמ"ר, התמונות ששאול עומד לאבי על האצבע זה משם. אח"כ המשכנו למפלי ענק בארגנטינה, ומשם לבואנוס איירס, עיירה קטנה המונה כ12 מליון איש, בה ניסו להרים לי את התיק שהנחתי ברוב טיפשוטי ללא השגחה, מזל ששאול היה עירני ודפק כזאת צעקה, שהפחידה את הגנב (עם שאר האנשים מסביב) וגרמה לו לשמוט את התיק. ראוי לציין שכל הסיטואציה היתה לעיני שוטר שהואיל בטובו לזוז מעט רק לאחר שאחרי שנתבקש לכך, וגם זה כאילו הוא עושה לנו טובה. עצוב שגם כאן השוטרים והגנבים הם אותה הגברת בשינוי אדרת… כדי לסיים את היום בטעם טוב החלטנו ללכת לנסות את הבשרים הארגנטינאים הידועים, כך מצאנו את עצמנו במסעדה כשרה, מלאה יהודים מכל הצבעים והמינים, אנחנו ניסינו לעכל את השינוי הדרמטי בתפריט שלנו (מעבר מביצה ועגבנייה לבשרים הכי טובים בעולם הוא לא פשוט) וכמו כן את השינוי בתקציב שלנו (מחיר הארוחה היתה בערך מה שאנחנו משלמים לכמה ימים טובים של אוכל…), בכל אופן האדם שישב לצידנו, שהיה ראש הקהילה היהודית של גואטמלה, החליט לשלם לנו על הארוחה, אנחנו סירבנו בנימוס, אך זו היתה מה שנקרא, הצעה שאי אפשר לסרב לה, הוא סיפר שיש לו בת בישראל והוא רוצה לעשות לנו טוב, אז "נאלצנו" להסכים, והקרבנו קצת מעצמנו כדי להיות ציונים טובים… ולגבי הבשר, אני לא כזה חובב בשרים, אך באמת מה שהולך פה הוא ליגה אחרת! טוב, כתבתי מספיק, תנצלו את הרגעם האחרונים שלכם בארץ לפני שאני מגיע (ב21 לנובמבר, עוד פחות מחודש!) , אני מפספס את תחילת האוניברסיטה, אבל הבנתי שגם המרצים החליטו לפספס, אז נראה שאני במצב טוב… נתראה בקרוב!!!

מדינת היהודים

שדות מוריקים, נחלים קוצפים, מפלים גועשים, הרי שלג שמימיים מסתבנים בעננים ו… אריזת 'מגבונים רכים במיוחד' של ד¨ר פישר זרוקה על השביל. תמונה זו הולמת את המצב כאן בדרא¨מ. מדובר בקולוניה ישראלית הנמצאת ביבשת המדהימה הזו. שאלתי מנהל חברת תיירות (שהקביל את פני ב'מה קורה?' בעברית…) כמה תושבים יש בישראל לפי הערכתו? הוא אמד ע¨פ כמות הישראלים שעוברים דרכו והגיע למסקנה שמדובר במאה מליון! את בגדי כיבסתי במכבסת דני 'המכבסה הכי אחי בעיר', את הפוסט הנוכחי אני כותב במחשב עם מקשים בעברית כששלט בשפת הקודש מתנוסס בחוץ וקורא לישראלים להנות משרותי המקום. בהתחלה הייתי ממש בשוק, אך החברה בהוסטל (כמעט כולו ישראלים) אמרו לי 'חכה כשתגיע לקוסקו, שם תראה מה זה ישראל!¨ כאילו שכאן זה לא מספיק… אין לי ספק שמדובר כאן בתופעה אנטרופולוגית הראויה לבחינה מעמיקה. לרוב מסבירים את הסיפור בזה שהישראלים מחפשים פורקן לאחר השירות הצבאי, אך עדיין נותרת השאלה כיצד ישנם כל כך הרבה ישראלים במקום אחד, הרי העולם רחב ידיים. לדעתי ישנו איזה אינסטינקט הישרדותי שנתבע בנו במהלך הדורות, מיעוט נרדף שתמיד שואף להישאר בקרבת בני מינו, שאפילו כשהוא הולך להתפרק הוא זקוק לחמימות הביצה השכונתית; שימו לב לדו-שיח הבא: 'אהלן, מאיפה אתה?', 'אני מגבעתיים', 'וואלה? אז אתה בטח אוכל בסביח של עובד', 'עזוב, החומוס שלו לא משהו'; אתם חייבים להודות שמשהו כאן דפוק! מעיין חיפוש אובססיבי אחרי מרחב מוגן, סטרילי מגויים אנטישמיים מבקשי רעתנו. שוב העובדות בשטח מעידות שעדריות היא אחת הכוחות החזקים בעולם. דרך אגב, כאן הסטייל הוא כביכול לא להסתובב עם ישראלים, כך לפחות טענו החברה איתם יצאתי לטייל בשבוע שעבר בטרנזיט מלא ישראלים. סה¨כ חוויה נחמדה יחסית לאחד שאת השנה האחרונה בילה כמעט ללא ישראלים… עכשיו נעבור לתת-קבוצה במכלול הישראלי הנקראת 'דתיים'. 'תגיד, לא קשה להיות דתי בחו¨ל?', אחת השאלות היותר פופולריות. לעניות דעתי, בצורה מפתיעה, הרבה יותר קל להיות דתי בחו¨ל מאשר בארץ, ואני אסביר; האדם מטבעו רוצה להרגיש מיוחד, נבדל, שהוא לא עוד איזה שכפול של החברה ממנה הוא הגיע. אדם דתי בארץ הולך לתפילה כמו כולם, אוכל כשר כמו כולם, שומר שבת כמו כולם, פשוט ממשיך מכח האנרציה, בלי לשים יותר מדי לב למשמעות הדברים. כאן כל הסיפור תופס צורה שונה לחלוטין, אתה מתפלל כשהחברה שאיתך בוהים בך, אוכל אורז בפעם המאה תוך כדי תחקורים בענייני כשרות מהכופר התורן, לובש חולצה לבנה בשבת וזוכה למבטים מופתעים מאנשים, שרגע לאחר מכן מבינים ומברכים אותך בשבת שלום. אתה פתאום מרגיש שהתרבות שלך מייחדת אותך מהשאר, מרוממת אותך מעל ההמון, לא נותנת לך ללכת לאכול כמו חזיר במסבאה הקרובה (חזיר); נותנת לך להבין שחגים זה יותר מארוחת ערב חינם בבית חב"ד, נותנת לך את האפשרות לצאת מהרוטינה של חיפוש אחר עוד ועוד אטרקציות ולהרגע יום אחד בשבוע, לחשוב על דברים אחרים, ובכלל לקבל מימד של זמן בגוש הזה שנקרא 'חופשה בדרא"מ' (רק למה ט' באב נתקע באמצע השבוע…). בקיצור, רוצים 'להתחזק'? דרא"מ היא התשובה (תרתי משמע). עד כאן המבוא, עכשיו נספר קצת מה קרה איתי כאן בשבועיים האחרונים, למען האמת התמונות עושות את זה הרבה יותר טוב. אך אל תתנו לחיוכים להטעות אתכם, להתחיל כאן את הטיול זה סיוט, לפני שהגעתי לא הבנתי את המושגים 'גובה', 'חמצן' וזה שצריך להסתגל לכל זה, עד שחוויתי את הדברים על בשרי. מעבר מגובה פני הים ל3500 עד 5600 זה לא פשוט בכלל וכרוך בהרבה כאבי ראש, כדורי גובה, אקמולים ולעיסת עלי קוקה (כן, מכינים מזה קוקאין, אבל כעלים זה לא בעייתי, המקומיים טוענים שזה עוזר, אולי זה בגלל הטעם המבחיל שמסיט את תשומת לבך מהכאבי ראש…). בקיצור, אני נהנה יותר מלצפות בתמונות אחרי הטיול יותר מהטיול עצמו בגלל הראש שמתפוצץ. טוב, אולי קצת הגזמתי, אבל בהתחלה זה באמת היה ככה. נחתום את הבלוג במשהו קצת מפחיד שקרה לי ביומיים האחרונים (איך אפשר בלי?!); אני ואוסקר (בתמונות הוא הבחור השחום עם העגילים בפרצוף והשער הארוך, נראה קצת מוזר אבל הוא אחד החברה הכי נחמדים שפגשתי כאן, כאילו שהמראה המאיים-משהו בא לאזן את האישיות הרכה שלו) יצאנו לטפס על הר מושלג בגובה 5700 מטר, נתחיל בזה שלא הצלחנו, הגענו לבערך 100 מטר לפני. אוסקר טען שזה הדבר הכי קשה שהוא עשה בטיול שלו, והוא נמצא בדרא"מ הרבה זמן! כמו שהזכרתי, בעיית החמצן היא אקוטית, הולכים שתי דקות ונחים שלוש. עד כאן הכל טוב ויפה, סביר יחסית. הבעייה התחוללה יום לפני. לקראת ערב הגענו למחנה שלמרגלות ההר לאחר כמה שעות של טיפוס, שם היינו אמורים לקחת אוהל מהקבוצה שסיימה, אך אבוי, המחנה שומם מאדם, ושתבינו, כאן אוהל זה לא לוקסוס, זה חובה, בחוץ שורר כפור של מינוס 5 מעלות, אפילו הנהר שזרם לידנו קפא! בקיצור, שלושתנו (כולל המדריך) תקועים בלי אוהל והחשכה מתקרבת. להלן סרטון שצילמתי באותם רגעים… למרבה מזלנו הבחורצ'יק הפרואני אזר עוז ופשוט רץ את כל מה שטיפסנו במשך היום (כמובן שכמה צעקות מצידי זירזו תהליכים, אע"פ שאני לא יודע כלום בספרדית והוא לא מבין כלום באנגלית, הוא הבין מה רציתי, צעקות זה שפה בינלאומית…) בסופו של דבר ירדה החשכה, אך למרבה המזל הפרואני מצא אותנו וכך ניצלנו… טוב חברה, עד כאן הרפתקאותיי לבלוג זה, עוד שעתיים יש לי נסיעה לעבר מחוזות חדשים, לחפש סנסציות נוספות לבלוג. עד כאן מכתבכם המסור א
ודי, מהעיר הווארז שבמדינת פרו, דרא"מ. דרך אגב, את שם הבלוג שיניתי כי השם הקודם כבר לא רלבנטי, אך דא-עקא, אין לי רעיון לשם חדש עדיין, אם יש לכם משהו תכתבו לי! בכ"א ניצלתי את הבמה כדי לקרוא לחברי אבי שוויקה להצטרף אלי, אני אשמח אם תסייעו במאמץ ותשגעו אתו במיילים (avishve@gmail.com) כדי לדרבן אותו לבוא!

פתחתי חשבון חדש בסקייפ העונה לשם udisamana. אתם מוזמנים להוסיף אותי לרשימת אנשי הקשר שלכם, אני עשר שעות מאחוריכם.

סע לאט. מהדורה מיוחדת לרגל סיום שהותי בקייפטאון!

'שמואל, למה אתה עוצם עיניים? אורי, למה אתה אף פעם לא יושב מקדימה? כן נדב, אני יודע שאסור לעבור באדום, אבל כבר מאוחר ואין מצלמה, חוץ מזה שזה כבר מסורת אצלי. יונתן, למה אתה כמעט ולא נוסע איתי ברכב?, ראובי, איך ייתכן שרק אתה שותק? לפחד יש דרכים משונות להביע את עצמו…' אלו הן תמיהות שליוו אותנו במהלך כל השליחות, כן, אני  נהג לא זהיר… על כן החלטתי לפתוח את בלוג הסיום בהוקרת תודה לאלוהים שאני וחברי עדיין חיים. לאחר תקופת נהיגה מכובדת בקייפטאון (ואנחנו נוסעים הרבה), יש כבר כמה וכמה מקומות באזור בו עלינו לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום זה'. אני הגעתי לכאן עם אפס נסיון בנהיגה, ויצאתי עם הרבה, נשארה לי בעייה עיקרית אחת – מהירות, זה פשוט יצר שאי אפשר להתגבר עליו, ככה שלשים חגורה כשאני נוהג זה לא עניין של בטיחות, זה עניין של הישרדות. אני הנהג עם רקורד של דוחו"ת על מהירות הגבוהה בקבוצה, רק השבוע קיבלתי עוד כמה (לכו תדעו כמה עוד בדרכם) כדי לסיים בטעם טוב… בקיצור, תודה לאל שהם לא מנהיגים פה את שיטת הנקודות (אלו הם פשוט הנהגים שהם עושים עליהם הכי הרבה כסף, חבל להוריד אותם מהכביש…), ושכל הנזק הוא רק כמה מאות שקלים ועיצוב מקומט לרכב. עכשיו, לפני שנתחיל להזיל דמעות לרגל עזיבתי, ארצה רק לסגור משהו מהבלוג שעבר. זוכרים את כל הסיפור עם הטיול והקיפאון? אז חזרנו לשם… אמא, רק כדי להרגיע אותך, בשום שלב ממה שקרה אתמול לא נשקפה סכנה לחיינו, ככה שאין צורך להיכנס לפניקה. תמיד אומרים שלאחר חוויה טראומטית, צריך לשים את הקורבן באותה סיטואציה, בכדי שלא יפתח תסמינים פוסט-טראומטיים. אז כך החלטנו אני ושמואל לשים פעמינו אל אותו המקום, ואפילו עם תגבורת – אורי, חברנו לשליחות. הפעם למדנו לקחים  (או לפחות כך חשבנו). ארצה רק לצייר תמונה ממה שקרה; לילה, חושך מוחלט, שלשה צעירים לבושים בחליפות צלילה, מהלכים ביער, לא יודעים איפה הם נמצאים ואנה הם הולכים, כל פעם מדליקים את הגזייה שברשותם כדי להאיר את גזרי המפה שנרטבה מהבריכות הקפואות לאורך המסלול, כבר חצי יממה שהם כמעט ולא פסקו מללכת, לטפס, לקפוץ ולשחות, יודעים שאם יעצרו אז הקור יהפך לבלתי נסבל. לא מבינים איך זה קרה, הם בכלל היו אמורים להיות עכשיו באיזו עיירת נופש, לצפות בלווייתנים. תוך כמה ימים כל אחד מהם טס ליבשת שונה. איך לפתע הכל נראה כל כך רחוק, לעיתים אנו מדמים שיש לנו שליטה על מה שקורה סביבנו, אך מקרה קטן שומט את הקרקע שמתחתינו ופתאום החיים מרגישים כל כל ארעיים, הצרכים הקמאיים מתעוררים במלוא עוזם – אוכל, חום, מנוחה, קורת גג והכי חשוב – תקווה; בכדי להביא את האחרון על סיפוקו העסיקו השלושה את מחשבתם במשהו יותר סימפטי, והחלו להשתעשע ביצירת ניסוחים ספרותיים לסיטואציה בה הם נמצאים, שם הורתה של תמונה מילולית זו, תוך נסיון בלתי מודע לנטוע תקווה בלבם שחוויה זו תסתיים כמרבית החויות – עוד סיפור טוב לספר לנכדים (או לבלוג…), תודה לאל, אכן כך קרה. בסופו של דבר הגענו חזרה הביתה בשתיים לפנות בוקר, לאחר נהיגה שהייתה המפרכת ביותר בחיי, וכך נסתיימה לה הרפתקתי האחרונה בקייפטאון.  עכשיו נעבור לנושא שלשמו נתכנסנו כאן כיום – אני מסיים פה!!!. 'נו, אז איך היה בקייפטאון?' אני מעריך שזו שאלה שאני יישאל הרבה. על כן, במקום למחזר את עצמי שוב ושוב, תוך נסיון כושל להוסיף נופך מקורי לסיפור, אני אנסה למצות כאן את העניין אחת ולתמיד. קודם כל, קצת אינפורמציה. היום יום חמישי, אני טס ביום שני הקרוב, מה שאומר ששהותי בקייפטאון -שנקראת גם עיר האם- מונה כמניין ירחי הלידה, כמה סימבולי… את מנוחתכם אני מטריד באמצעות הבלוג כבר חצי שנה. בכל זאת עברנו הרבה יחד… בקיצור, יש לי תקופה מכובדת לסכם, אז נתחיל; אנחנו חיים בסרט. נמצאים באחת הערים היפות בעולם, בדירה שהיא כמו מלון, עם רכבים משלנו, בלי בוס שעומד על הראש, יש לנו שתי מזכירות שדואגות להכל, העבודה העיקרית שלנו היא להיות נחמדים לאנשים מסביב והם באמת אוהבים אותנו ודואגים להביא בקביעות זריקות מרץ לאגו שלנו – 'אחת הקבוצות היותר טובות שהיו לנו' הם טוענים, כדי להזמין אותנו לארוחת שבת צריך להזמין אותנו שלוש חודשים מראש, הנופים מדהימים, האוכל טעים, האנשים יפים, יש המון חופש, כמעט בלי מחוייבות (אני משתדל להימנע משימוש במילה 'שליחות'). לפעמים גם אנחנו תמהים כמה זה מושלם. כששאלו אותי למה אני נוסע לחו"ל עניתי – יש לי את כל החיים להיות תקוע בארץ, לפחות תנו להנות קצת לפני. תשובה מטומטמת, לא? אם לא מוצא חן בעינך אז לך. אז באמת הלכתי, ובאמת נהניתי, אך כרגע גם אם ישלמו לי פי עשר אני לא אשאר לעוד שנה, כן, גם אחרי כל מה שנזכר לעיל, אותה הקלישאה הקלאסית חוזרת ומתנגנת – אל תחפש רחוק, תשאר קרוב. ובאמת ממרחק אלפי קילומטרים למדתי להעריך את חלקת האלוהים הקטנה שיש לי, משפחה, חברים, מקומות שהם רק שלי. אנחנו לא חיים כאן בצורה טבעית, אמנם האדם הראשון קולל – בזיעת אפיך תאכל לחם, אך בצורה פרדוקסלית הקללה הפכה לאפשרות היחידה להתברך – רק מלחם עליו האדם הזיע הוא יהנה, ואני לא מדבר רק בהקשר של להנות מעמל כפיך, אני מדבר על על צורת חיים בריאה בה יש לך את הנישה שלך, את המקום אליו אתה קשור, את החברים אותם רכשת במהלך חייך, את הקשר שלך לאדמה שלך. לכל איש יש שם, ואי אפשר להמירו בשום דבר אחר. עם כל היופי והכיף שכאן, למדתי שתחושת השייכות היא הדבר הכי משמעותי שקיים, לא משנה כמה מדהימים הנופים, עדיין הדרך לבית היא הכי יפה. כל
מקום בו בקרנו, כל משפחה אליה הלכנו, כל מפגש אליו הצטרפנו, תמיד היתה תחושת זרות שהתלוותה, דיסטנס שנשמר, מלווה בתחושת געגוע למקום בו אתה מרגיש רצוי, מקום בו אתה לא נתון לחסדי זרים, מקום בו יאהבו אותך ללא תנאי, שגם אם תפשל, עדיין יקבלו אותך, מקום בו לא תצטרך כל הזמן לספק את הסחורה. לחיות ככה זה פשוט הלחמה מגושמת מדי, שיכול להיות שהיא סה"כ עושה את תפקידה, אך איפשהו זה מזייף. לפני חופשות, אחרי תקופה ארוכה של עבודה, אנחנו זקוקים לשחרור, משהו שיפרוק את כל המתח שהצטבר. אולי זו הסיבה לצריכת הסרטים האובססיבית שלנו כאן (לאחרונה הממוצע עמד על 3-4 סרטים בשבוע), אנחנו זקוקים להפסקה מהסרט שלנו, ואין לנו בית אליו אנחנו יכולים לחזור, עם אמא שתכין אוכל (כן, יש עוזרת, אך אני מדבר על אמא כמושג), עם אבא שיסדר את הבעיות, עם פרטיות, אז ברחנו לסרטים, שעתיים של  פאסיביות, כר רך בתוך ההמולה. אבל רגע, בואו נספר גם כמה דברים חיוביים; אין ספק שבשביל בחור כמוני, שבקושי יצא מהבועה שלו (לפני הגעתי לכאן לא היו לי חברים חילוניים, או חברים שמעשנים 🙂 ), השנה הזאת הייתה מעניינת, וזה אחלה מקום להתוודע לעוד צורות חיים של הגזע היהודי, (לא מזמן השתתפתי במסיבת יומולדת של תלמידה מהתיכון, בגדול היא הזמינה את החבר'ה  מהתיכון שנחשבים ליותר קשורים ליהדות, רק מה, שזה היה במסעדה לא כשרה…), אין ספק שזה פותח את הראש, המקום היחיד בו באתי במגע עם חילונים היה רק בצבא, וגם זה כשהייתי שייך למחלקת הסדר, אז לבוא לכאן -מקום בו לראות אדם דתי זה ממש מחזה נדיר-  ולהגיד על אדם שהוא יהודי חילוני משמע שעדיין יש לו משהו כלפי הזהות היהודית שלו, זה לקבל חשיפה במנת יתר, כדוגמת אירוע שהתרחש כאן לא מזמן, נשף סיום תיכון, תלמידים, למען האמת בעיקר תלמידות, שסה"כ נראות בסדר גמור בחיי היום יום, פתאום הופכות בין לילה לפסדו-כוכבות קולנוע, עם תלבושות שנראו שנלקחו מסרט, ואיפור שגרם לי מבוכה, לפעמים אני תוהה כמה באמת אני מבין את התרבות של החברה האלה, פתאום כל הילדות החמודות שאני מכיר הפכו לגבירות, עם כל התפאורה שמסביב, לימוזינות ובגדים בעלות של אלפי שקלים, כמו שאחד החברה אצלנו אמר, לא הייתי רוצה שהילדים שלי ישתתפו במשהו כזה… אולי זהו המקום להציג את נבואת הזעם שלי; לדעתי בתוך שלושים שנה הקהילה היהודית תיעלם כאן לחלוטין, אולי יהיו יהודים, אך לא כחלק ממשהו יהודי שחי, וזאת מכמה סיבות עיקריות: 1. קודם כל, סתם ככה הרבה אנשים ממעמד הביניים ומעלה עוזבים את דרום אפריקה עקב הפשיעה הגבוהה פה; קייפטאון היא העיר עם אחוז מעשי האונס הגבוהה בעולם!, יוהנסבורג היא אחת הערים המסוכנות בעולם. 2.רוב רובם של הצעירים פה מתחתנים עם גויים. 3. אלה שלא, עוזבים את קייפטאון. בקיצור, אני זכיתי לחזות בפרפורי הגסיסה האחרונים של יהדות קייפטאון, הלוואי שאני טועה. רק כדי לאזן את התמונה ארצה לדבר קצת על מה שבשבילו כביכול הגעתי לכאן – הקהילה היהודית של עיה"ק קייפטאון תובב"א. קודם כל עצם המושג 'קהילה יהודית' היה חדש לי. בארץ, בגלל שכולם יהודים, אז לכאורה אין צורך להגדיר קבוצה של אנשים כנפרדת. אך מרוב עצים לא רואים את היער, בגלל שאנו שייכם לקבוצה המונה כמה מליונים, אנו חיים כאינדיבידואלים, כל אחד חי עם עצמו, ובמקרה הטוב עם משפחתו הקרובה וחוג חברים מצומצם. פה לעומת זאת היחיד הוא חלק אורגני מהקבוצה. ההבדלים בתפקיד בהכנ"ס משקף את השוני בצורה טובה; בארץ בהכנ"ס הוא פשוט מתחם אליו מגיע היחיד כדי לצאת ידי חובת פולחן התפילה. כאן בהכנ"ס הוא מתנ"ס, כל הפעילויות, הכנסים, ההרצאות, הארוחות, המסיבות והרכילויות מתרחשות כאן, לכל בית כנסת שאפילו מניין אין לו במשך השבוע ישנה מזכירה שתמיד עושה רושם שהיא עסוקה עד מעל לראש. הרב עובד פה במשרה מלאה, הוא יודע את כל האינפורמציה (ולפעמים יותר מדי) על כל אחד ואחד מחברי הקהילה, כ"כ לרוב הוא בעל יכולות רטוריות מרשימות, לעומת רב בארץ שלרוב תפקידו מסתכם בלהעביר את הזמן באיזה דבר תורה מרדים עד שיגיע זמן ק"ש של ערבית. אמנם יש מקומות שכאלה גם בארץ, אך לרוב זה ייבוא מחו"ל. ואפרופו קבוצות, רק אומר כמה מילים על הדבר הכי קריטי בשליחות – הקבוצה איתה אתה יוצא,  קודם כל אני מודה לאלוקים שיצאתי עם מי שיצאתי, סתם ככה שתדעו, בעיקר בעקבות ידיעת אנגלית כשפת אם, והרקע תרבותי הדומה של שאר החברה, אני זכיתי לפריבילגיות, מה שאומר שהם  עבדו יותר קשה. ומגיע להם תודה. בכל אופן לחיות כקבוצה זה עסק לא פשוט בכלל, וכמו שאמרתי קודם, החסך העיקרי הוא בפרטיות, אפילו שאתה נמצא עם אנשים שאתה אוהב, אתה זקוק לפינה שלך, לשקט. כאן אומרים עלינו שאין לכל אחד מאיתנו אישיות משלו, אנחנו יישות שנקראת 'הבחורים', וכל אחד מאיתנו הו רק התבטאות של אותו ייצור, אולי זו הסיבה שחלקנו הולכים להזרק בקצה אחר של העולם לבד, להשיב לעצמנו את האינדיבידואל האובד שהתפוגג במשך השנה האחרונה בחוויה הקומונאלית שלנו. נחזור לדברי הסיכום; תמיד יבואו המקטרגים ויטענו 'אתה בטוח שהיה שווה לזרוק על זה שנה מהחיים שלך?' או 'לא מפריע לך שכולם מתחילים את החיים ואתה נשאר מאחור??' בגדול חברים, באמת אם כולנו היינו מושלמים ומתוכנתים מראש כמו רובוטים אז באמת לא היינו חורגים מהמסלול הקבוע מראש של תיכון-צבא-אוניברסיטה-חתונה-עבודה-ילדים-משבר גיל העמידה-וכו' עד לשלב בו נריח את הפרחים מהשורש, אך מה לעשות, כולנו בני אדם, ומטבעו של האדם שהוא רוצה לדעת, וחוויות שכאלה
הן מצרך חיוני לנשמה, הן נותנות לך יכולת להסתכל על הדברים מזווית אחרת, נותנות לך להעריך דברים שתמיד היו ברורים מאליהם, נותנות לך הבנה שאתה רק איזה חתיכת אבק בתוך ייקום אינסופי שלשנות בו משהו לא תוכל, אלא אם כן תבין את אפסיותך. בקיצור, קחו תרמיל, קחו מקל, וצאו לטייל מחוץ לישראל! רק אל תשכחו בסופו של דבר שיש פה מדינה בגודל מיניאטורי שזקוקה לאנשים טובים. ראיתם איזה יופי?? – גם לקחתי חופש של שנה, וגם יצאתי ציוני פטריוט בסופו של דבר… לקראת הסוף ארצה להוסיף עוד משהו קטן – פרידות. מצב בו אתה מגיע למקום לשנה, עובד, משפיע, מושפע, מדבר, עוזר, פוגע, אוהב, שונא, נקשר, מצליח, מפשל, מתפדח, או בקיצור, מפתח מערכות יחסים עם החברה שסביבך, ופתאום קם ועוזב, כשאתה כבר מרגיש שמצאת את הנישה שלך, זה לא טבעי ולא בריא, לא לך ולא לאנשים סביבך, כל כך הרבה מאמץ נפשי הושקע, ופתאום הכל מתמוגג, אתה נעלם, החיים ממשיכים כאילו לא היית בכלל,  לפעמים זה יכול לגרום רק יותר נזק, לא יודע מה עדיף, אבל חיי המותרות המערביים שמעניקים לנו את היכולת להיות כל כך מובילים, גורמים לנו למצוא הרבה אנשים טובים באמצע הדרך, אך גם לנטוש אותם מהר מאוד, וזה כואב. טוב, לפני שאני נעשה מדי סנטימנטלי, נדבר תכל'ס, מה קורה עכשיו? נפתח בציון העובדה שבתוך שלשה ימים אני הולך להיות בארבע מתוך חמש יבשות העולם – אפריקה (כאן), אסיה (ישראל), אירופה (מדריד -חניית ביניים של הטיסה לדרא"מ) וכמובן אמריקה (אני מחשיב את הצפונית והדרומית כיבשת אחת). ועכשיו מבחינת זמנים, אז ככה, כפי שהזכרתי, אני נוחת בארץ ביום שני הקרוב בלילה. אני מבלה את יום שלישי בארגונים, וביום רביעי בבוקר בבוקר אני טס לדרום אמריקה דרך מדריד, כן, זה מטורף, יש לי רק יום אחד בארץ, אך אולי עדיף ככה, קשה לחזור ולהפגש עם כולם ואחרי שבוע שוב להפרד, אז פשוט זירזתי תהליכים, רק חבל שאני מפספס את אבא שלי ואחי בכמה שעות (אני טס בבוקר של ה18 והם נוחתים בצהריים). בכל אופן, אני אמור לטייל בפרו, בוליביה וארגנטינה ולאחר שלושה-ארבעה חודשים לחזור מבואנוס איירס שבארגנטינה, לתחילת האוניברסיטה, כנראה באיחור של חודש (סוף נובמבר). אני מקווה שאני אוכל להמשיך לעדכן את הבלוג במהלך הטיול. עד כאן דיווחי מעיר השמש קייפטאון השוכנת לחופי היבשת השחורה, מערכת הבלוג מקווה שיהיה באפשרותה להעניק לכם, קוראים יקרים, שירות לא פחות טוב מהיבשת החדשה אליה היא גולה. בכל אופן, כל הכבוד לכם, קוראי הבלוג המסורים, שנאותם לקרוא את בילבולי המח שלי כל פעם מחדש, נתראה בישראל, החזקתם תשע חודשים בלעדי, אני בטוח שתסתדרו עם עוד ארבע. אמא, אל תדאגי, אני אשמור על עצמי, וגם יש לי אחלה פוליסת ביטוח לכל מקרה שלא יהיה… תעשו חיים משוגעים. להתראות.

 

מצלמות התנועה של קייפטאון מאוד מחבבות את הרכב שלנו…

שלושת המופלאים!

 

איפה, איפה הן, הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן?

הר השולחן של קייפטאון, שכפראפרזה על שמו נקרא הבלוג 'שולחן עורך'. עקב השתנות הנסיבות, אם יש לכם הצעות לשם חדש כתבו לי

זאת קייפטאון, הבית שלנו נמצא על החוף מימין. אין ספק שהפרדה תהיה קשה מתמיד. איך אחרי דבר כזה אפשר לחזור לבניין של עמידר בנתיבות??

 

הקומונה מופרטת, הכלים כבר לא יכולים להכיל את השפע, הנצוצות מתפזרים ברחבי הגלובוס. (מימין לשמאל: אורי, יונתן, שמואל, ראובי, אנוכי ונדב)

כל אלה חברתי בעזה”י החונן לאדם דעת, אני הקטן אודי סמנה נ”י, שד”ר בדימוס לק”ק דקייפטאון

כולם הלכו לג'מבו

ורק אותי השאירו, את אודי הקטן. אך אל דאגה, לא נשארתי פראיייר, והכנתי סרטון שהוקרן בחתונה, מה שלקח לי את כל הפנאי, כיוון שהייתי עסוק בלהסתובב ברחבי קייפטאון, תוך נסיונות שכנוע נואשים של אנשים להצטלם בפוזות משונות לאיזה קליפ לחתונה של חבר שלי, ולכן לא כתבתי הרבה זמן לבלוג, עמכם הסליחה. תאשימו את אביאל. כדי לראות מה שיצא לחצו כאן.

טוב, עכשיו לעדכונים שוטפים, לא מזמן אני ושמואל (בן הזוג הרשמי שלי, במיוחד לאור ההתפתחויות האחרונות וד"ל, כ"כ יש לו יומולדת היום!), החלטנו להיות הרפתקנים, קמנו בשבע וחצי (מאוד מוקדם במושגי סאנדיי), ונסענו לעשות מסלול הנקרא (בתרגום חופשי) 'נקיק האבדון'. משהו בסגנון הנקיק השחור ביהודיה, רק הרבה הרבה הרבה (ניצנץ) יותר קר. לאחר שעה וחצי של נסיעה הגענו לשמורה;

אודי: שלום, כאן זה הSuacide gorge?
פקחית: כן, אבל אי אפשר להכנס, עכשיו זה חורף, זה מאוד מסוכן, מלא מים וקר מאוד!
אודי: אהה.
פקחית:מישהו גם מת במסלול בחודש שעבר.
אודי: אווו, טוב, רק אולי תוכלי להראות לנו על המפה איפה המסלול כדי שנדע לאיפה לא ללכת?
פקחית (בקול פחות ידידותי): אסור ללכת!
מרוצים מהנופך האתגרי שנתווסף לטיול התחלנו לחפש איפה נמצא המסלול.

האנשים שסיפרו לנו על המקום אמרו שחייבים לקחת חליפות צלילה כדי להגן מהקור, אך שוב הגנים הישראלים המפעפעים בקרבנו לא הותירו בנו ספק – קר יש רק בקרטיב, וגם אותו אוכלים. כך מצאנו את עצמנו בבגד ים וטי-שרט לגופנו במקום שסגור עקב עומס קור. לאחר שהתברברנו קצת הגענו לתחילת המסלול, סה"כ נראה מבטיח, מים רדודים וקרירים, שמש יפה בשמיים ועכשיו רק שתיים בצהריים. הילכנו, שחינו וקיפצנו בשמחה מסלע לסלע, מבריכה לבריכה. אט אט התחיל להמאס קצת מהברכות, שכבר לא היו כל כך אטרקטיביות, במיוחד לאור העובדה שהשמש החליטה להסתתר מבעד להרים. התחלנו לחשוב שאולי הרעיון של חליפות צלילה הוא לא כל כך גרוע בעצם, אבל בקטנה, אנחנו נרביץ אותה, נרוץ את המסלול ונתחמם, אך מסתבר שלטבע היו תוכנית אחרות (אמא, עכשיו…), הקור התחיל כבר להיות בלתי נסבל, מצאנו את עצמנו מטפסים על סלעים רק כדי לא לשחות שתי מטר במי הקרח הללו. שתינו רועדים, כבר לא חושבים כל כך על ההנאה מהטיול אלא בעיקר איך לסיים את העסק כמה שיותר מהר, אם נצליח לסיים אותו בכלל. אנחנו מתקדמים מתישהו אמורים לקפוץ ממפלים, מתחיל להיות מאוחר ועדיין לא נתקלנו בשום מפל. את הרגליים אנחנו כבר לא מרגישים, הגוף מקבל גוון של כחול וירוק, הנשימות נעשות כבדות ואדים עולים מאיתנו. לפנינו עוד בריכה, רק המחשבה על כניסה שוב למים גורמת לנו לשיתוק, אבל אין ברירה, חייבים להמשיך, כל העסק כבר לא כל כך נעים, כל מה שמעניין אותנו זה לחזור לאוטו. ממשיכים, שומעים רעש, מים מתנפצים, מפל, אנחנו מתקרבים בזהירות, המים זורמים בעצמה דרך סדק שנפער בסלע, אי אפשר לטפס מהצד, חייבים לקפוץ מהמפל ולהמשיך לשחות בערוץ, לא רואים את סוף הבריכה, רק את המפל הנוסף שמלפנינו והנחל שנכנס בתוך איזו מערה, די אפל כל העסק פה. אני מסתכל על שמואל, שמואל מסתכל עלי, שתינו מסתכלים על המפל, קופאים ורועדים מקור, שנינו מפנים את מבטנו לפסגה שמימיננו, מחליטים שכבר אי אפשר יותר, זה כבר לא משחק, חייבים לצאת. התחלנו לטפס את ההר. השרירים מתאמצים, הגוף מתחמם, האברים חוזרים להיות מורגשים, במעלה הערוץ חיכתה לנו השמש המלטפת. שמואל, האינטלקטואל הרשמי של הקבוצה, כינה את היציאה מאותו תהום הנשייה 'חוויה קתרטית', באמת היה משהו מזכך בחזרה לחיים ולטמפרטורת המוכרות. כיוון שכבר לא היינו במסלול המסומן, לא ידענו לאיזה כיוון בדיוק צריך להמשיך, כל ההרים מסביב מדהימים ודומים באותה מידה, אז פשוט הסתמכנו על האוריינטציה שלנו, שדווקא עכשיו למזלנו לא הייתה כל כך גרועה, עם רדת החשכה חזרנו לחוף המבטחים – האוטו. תמונות מהמקום אין לי כי המצלמה שלי לא חסינת מים, אבל מצאתי כמה דברים באינטרנט:

 

 אנשים עם שכל שלקחו חליפות צלילה למסלול.

 אנשים בלי שכל שקפאו למוות במסלול.

Via della Rosa

אם כבר פתחנו בהרפתקאות אודי-שמואל, אז נציין גם את המאורע הבא; שתינו הלכנו באחת השבתות לקהילה יהודית באחד הפרברים של קייפטאון, הגיל הממוצע של האנשים שהיו בבהכנ"ס (שמונה חוץ מאיתנו) הוא שבעים (כולל אותנו), שבת גיל הזהב, כדי שלא יהיה לנו כל כך משעמם אז הבאנו איתנו תלמידה מהתיכון וסטודנטית שגרות במקום (פעם ראשונה שלהן בבהכנ"ס המקומי), התפילה היתה אחת ההזויות. באנגלית ישנה מילה שלא קיימת בעברית Awkward (כן, נכון שעברית היא שפת הקודש והמקור לכל השפות בעולם, כנראה פשוט שמילה זו נשתכחה…), משמעותה של המילה הוא משהו בין הזוי למובך, או אם תרצו להשתמש בתרגום שלנו – מוזבך. בכל אופן אין ספק שיש במילה זו כדי לתאר היטב את השבת שבילינו שם. ותיקי הבלוג שבינכם ודאי זוכרים ששמואל וכל דבר ששמץ טקסיות נודף הימנו לא הולכים ביחד (ראה פוסט ראשון), בקיצור, שמואל עלה חזן בקבלת שבת (לראשונה בקייפטאון, ממש הופעת בכורה…) בבהכנ"ס הנ"ל בנוסח קרליבך, מה שאומר שרק אני והוא יודעים איכשהו את המנגינה, כששאר הישישים בוהים בנו ופה ושם נוהמים מילה או שניים מהתפילה, ממש חוויה רלגיוזית מדרגה ראשונה…(ראוי לציין ששתינו מהווים את הצד הפחות כשרוני בכל הקשור לשירה בקרב הקבוצה, מה גם שנעימות יהודיות לא נמצאות בפליליסט שלנו). לאחר מכן גם שמשנו ארבעתנו כצוות הבידור למועדון גיל-הזהב בארוחת השבת הקהילתית (מבחינתם הבנות היו הגרסה הנשית שלנו, הם אפילו שאלו אחת מהן שאלה בהלכה, למרות שהקשר בינה לבין דת מסתכם בקשר שלה איתנו, עד כמה ששתינו מייצגים משהו דתי…). את הערב המוזבך חתמנו בשיטוטים ברחבי הפרבר שהסתבר כלא קטן כל כך, תוך נסיונות למצוא את ביתנו האבוד, עשר דקות לקח לנו להגיע לבית של הבנות, אז למה לעזאזל לוקח לנו כבר יותר משעה וחצי לחזור?? והעובדה שלאחרונה אותו מקום התפרסם בריבוי מקרי הפשיעה שבו לא הוסיף יותר מדי לתחושת הבטחון שלנו… (עכשיו אתם מבינים איזו השגחה זו היתה שמצאנו את דרכנו לרכב בסיפור הקודם?).

סיפרתי כבר יותר מדי על קורתי, עכשיו ארצה לעבור קצת לחומר מקומי – החיים החברתיים של הצעירים בדרא"פ; לא אגזים אם אומר שרוב יחסי החברה שלהם עוברים דרך דבר שנקרא Facebook, אני מעריך שחלקכם כבר מכירים את הסיפור (ישנה גרסא ישראלית לזה), מדובר על אתר בו אתה נרשם כחבר, וכך ביכולתך להיות בקשר עם שאר המנויים איתם אתה חבר, אז מה צריך את זה אם יש אימייל? פה קבור הכלב! הגאונות בסיפור היא שהקשר בפייסבוק הוא לא רשמי, אלא ספונטני וקליל, יש אפילו מושג שנקרא Facebook friend, שזה מעין חצי חבר, אדם שלא היית שומר איתו סתם ככה על קשר, אבל מצד שני הוא מכר שלך, אז פייסבוק אידאלי לעסק. נשמע תמים עד עכשיו… כדי להסביר כמה קשה התופעה אציין שבשבוע שעבר נכנסתי לקפה-אינטרנט, היבטתי סביבי, 50% מהאנשים היו בפייסבוק!!, בקרב הצעירים כאן יש מושג – Facebook addict, מכור פייסבוק, היום למדתי ביחד עם איזה סטודנט, והוא סיפר לי על החלטה אסטרטגית שהוא החליט – הוא לא נכנס לפייסבוק בלילה כי הוא כבר בקושי ישן. עוד משהי סיפרה לי בגאווה שהיא הצליחה להחזיק מעמד שבוע שלם בלי פייסבוק. איך נסביר את התופעה? נראה לי שהדבר הזה מספק את אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם – הצורך בחברה, וזה עונה לצורך זה בצורה מושלמת – חברה שתמיד זמינה, מתי שנוח לך, לא צריך לעשות טלפונים, להתלבש, לצאת מהבית למצוא תעסוקה וכו'… הכל בקצב שלך, אפשר לנסח כל משפט בקפידה, לעצב לעצמך פרופיל אישי משלך, בו אתה יכול לכתוב מהם השקפותיך הפוליטיות, הדתיות והפילוסופיות, להשתייך לקבוצה להצלת הפינגווינים הארקטיים מהכחדה, ולהציץ לחייהם של אחרים ללא ידיעתם. עוד דבר מעניין הוא שכאשר רוצים לארגן כאן ארוע כלשהו ה'הזמנה' תשלח בפייסבוק, זה מראה לדעתי על היפוך מעניין שנעשה – אם פעם האמצעים הטכנולוגיים השונים היוו עזרים לחיינו הממשיים, כיום החיים הממשיים מהווים עוד 'פונקציה' של הגאדג'טים שלנו… כמו כל שאר הדברים, גם פייסבוק הוא ייבוא אמריקאי, אני לא יודע כמה זה נפוץ שם, אני מעריך שלא פחות, אך כאן, הצמיחה שלו אדירה, לדעתי מהסיבה הפשוטה שכאן זה דרא"פ, אנשים לא יוצאים מהבית, מסוכן בחוץ, המושג של 'לקפוץ לחבר' לא כל כך קיים כאן, כל יציאה בחוץ היא מבצע, צריך שמישהו יסיע אותך ויחזיר אותך, וצריכים לתאם, בקיצור כאב ראש, אז למה לא לשבת בבית החם ולאחוז בחבל משתי קצותיו?! בקיצור, שווה לכם לראות על מה מדובר, רק אל תגידו שלא הזהרתי; אני בכל אופן חושב שאין תחליף לקשר הבלתי-אמצעי הממשי והחם; האינטראקציה בין האנשים חיונית ליחסים בריאים, ובהעדר מרכיבים אלו נוצרים קשרים לא טבעיים וקרים (כמאמר השיר 'ילד סינתטי כבוי מול מסך שדולק, תסתכל על הרחוב איך הוא ריק, כבר שכחנו איך לשחק' סליחה על ההשתפכות הפואטית, פשוט זה התלבש מושלם). רק אוסיף ואומר שגם אני מנוי (תחפשו udi samana) אך רק בבחינת דע את אויבך, סתם, זה גם יכול להיות יעיל, הכל שאלה של מידה. זה הלינק, על אחריותכם בלבד…

טוב, עכשיו עידכונים מה קורה איתי; כאן מרגישים כבר את הסוף, גם בגלל שעכשיו כולם יוצאים לחופשת יוני-יולי וגם בגלל שעוד פחות מחודש (ב16 ליולי) אני ושמואל (כמה מפתיע…) חוזרים לארץ, משם אני ממשיך לפרו שבדרום אמריקה, (לא, אנו נפרדים, הוא טס להודו), צריך להתחיל לעכל את העסק, אני עומד לסיים! נתראה בפוסט הבא שאמור להיות הפוסט האחרון שלי מהיבשת השחורה, היו שלום.

מפגשים מהסוג האחר

(1)
כחובב סוציולוגיה ערכתי סקר בקרב 50 תלמידי תיכון בנוגע לזהות היהודית שלהם, להלן כמה מהממצאים: 10% לא יהודים, 90% יצאו עם לא יהודים, ל70% לא אכפת להתחתן עם גוי/ה, על רקע נתונים מבישים אלו ישנם כוחות הפועלים בבה"ס (מורה מישראל ואנחנו…) המנסים לנתב את התלמידים לכיוונים יהודיים יותר, על כן בקושי שבוע עבר מאז שחזרנו מחופשת פסח וכבר נקראנו להצטרף למשלחת בעקבות קהילות יהודיות אבודות ברחבי דרא"פ, או בשם הלא רשמי – עוד שבוע חופש על חשבון הברון, איך זה עבד? יצאנו אנחנו (והמורה הנ"ל) עם קבוצה של עשרים תלמידים מהתיכון לRoadtrip (מסע-דרכים) לסופשבוע ארוך, שאת רובו העברנו בנסיעה (1600 ק"מ) לקצה השני של היבשת, אמרנו שלום לכמה קהילות יהודיות בשלבי גסיסה מתקדמים וחזרנו; כל העסק הזה שימש כהסוואה לאינטרס האמיתי שלנו – להשיב נשמות טועות לחיק אבינו שבשמיים, הנסיעה פשוט שימשה כפלטפורמה לזמן איכות עם התלמידים, ללא כל לחץ חברתי אנטי-דתי מצד בה"ס. כך לדוגמה מצאו את עצמן כמה תלמידות בכיתה יב' שהקשר בינן לבין יהדות אופיין לרוב  בחוסר ידיעה בסיסית במקרה הטוב, וסלידה במקרה הרע, מצהירות בתום הטיול שהן הולכות בשנה הבאה לתוכנית שנתית של בני עקיבא בישראל, לא יודע אם הן יעמדו מאחורי דבריהן, אך עצם המוטיבציה כבר מעידה על משהו, לעיתים דברים שכאלו עלולים לשנות מהלך חיים שלם. נשמע מסיונרי משהו, אך למען האמת רוב השיחות לא נסבו על עניינים שבדת אלא סתם על העולם, עצם המפגש של התלמידים עם חברה שהם מצד אחד דתיים ומצד שני נורמליים (שילוב נדיר…) עשה את שלו, כי הרי מה סך הכל צריך האדם חוץ מחברה בה הוא ירגיש רצוי בתוספת קצת חום ואהבה. בכל אופן תודו שמצחיק לחשוב עלינו בתפקיד האמנון יצחק…

ושבו בנות לגבולן (סליחה, היו גם שלשה תלמידים…)

     

(2)
שבת בCamps bay, אחד מהאזורים היפים והיקרים יותר בקייפטאון, אנחנו מתארחים בבית הכי מדהים שראיתי בחיי, מסביבנו ים, הרים ויערות, אם יש גן עדן, אז זה כאן. במהלך השבת התקיים פאנל בנושא ירושלים, הקהל משתייך ברובו למעמד סוציו-אקונומי גבוהה, עולות שאלות בנושאי אקטואליה, החבר'ה מביעים את עמדתם, מגיע תורי, אני מטיף באנגלית שבורה על תכנים נתיבותים קלאסיים – המטריאליזם הפושה בקרבנו, פרשת בחוקותי, דור המייסדים מול הדור הנוכחי, אני מקנח בהשוואה בין בן גוריון שסיים את חייו בצריף בנגב ממניעים אידיאליסטיים, מול אולמרט והסיפור שהיה סביב הדירה שהוא קנה בכמה מליונים ברחביה. הקהל מהנהן בהסכמה, אני חוכך בדעתי אם הם מבינים בכלל על מה אני מדבר, קשה לתרגם מנתיבותית לאנגלית, אך  אני מעריך שהם לא ירדו בדיוק לסוף דעתי, הרי כל אחד מהם גר קומפלקס שאף ח"כ לא היה מתבייש בו, אך עדיין הסיטואציה בה אני – בחור ישראלי חסר טקט ממעמד הביינים, עומד ומצהיר שחומרנות וחיי מותרות יובילו אותנו לחורבן, כאשר אני נמצא בסביון של קייפטאון, מול קהל שרק הכסף שהם משקיעים בכלב שלהם יכול לכלכל כמה משפחות של שחורים בטאונשיפ הסמוך, עושה לי הרגשה של אבסורד. כדי לא לצאת צבוע רק אזכיר שאולי אני חושב שלחיות חיים חומריים זה לא בריא, אך מחשבות לחוד ומעשים לחוד, באמת היה קשה שלא להנות מהבית בכלל ומהסרט שראינו בבית הקולנוע הפרטי שהיה בבית בפרט (מר וגברת סמית, בידור טהור, לא לצפות בלי מערכת קולנוע ביתית, וכמו ששמואל אומר – הבעייה בסרטים מטומטמים שכאלה היא שהם עשויים כל כך טוב), כשיצאתי מהסרט הרגשתי שאני ממשיך לחיות בסרט, משהו בחיי עושר נוסך בך מעין רוגע, כאילו הפחד האבולוציוני הקמאי מהחשש שמא לא יהיה ממה לחיות מטשטש. אני גם הגעתי למסקנה שלפני שיהיה לי מקרר בבית תהיה לי מערכת הגברה אימתנית עם מסך ענק וחדר אקוסטי בו אני אוכל לשמוע מוזיקה ולראת סרטים במשך כל שעות היממה בווליומים מטורפים באין מפריע, חשוב לדאוג לנשמה יותר מהגוף. ישנה בעייה קטנה הנקראת כסף, אמצעי שלא כל כך שכיח בקרב סטודנטים לסוציולוגיה.

הבית…

 

הנוף מהבית…

  

(3)
בשבוע שעבר הגיע לתיכון שחקן ישראלי בשם שרון רג'יאנו לתת שיחה, הוא נמצא כאן לרגל צילומים של סרט. הבחור חוזר בתשובה סטייל ערכים, התחתן לפני חודש עם קיבוצניקית שגם מצאה דרכה אל היהדות לא מזמן, שניהם יחד זה כבר תופעה מעניינת כשלעצמה, עכשיו קחו אותו, בחור מגודל, זיפים צפופים מעטרים את פניו, תוסיפו מבטא ישראלי כבד, ושימו אותו מול כיתה יב' בבה"ס הכביכול יהודי שהזכרתי לעיל, מעביר שיחה שהיתה יכולה להיות משודרת ברדיו-קול-חי מול תלמידים שהתדר היחיד בו הם קולטים זה Mtv. בקיצור, כל הסיטואציה הייתה הזויה, במיוחד לאחר שהמורה הציגה אותו, והוא עלה לדבר, ולא ידע בדיוק על מה, אז כמו יהודי טוב הוא פשוט פתח בדבר תורה על משמעות האותיות במילה 'ישראל' (אח"כ הוא אמר לנו שהוא לא הכין משהו ספציפי, פשוט אמרו לו שיש כאן יהודים, אז איך אפשר שלא לבוא קצת לחזק אותם…), לקח קצת זמן לנוכחים באולם לעכל בדיוק מה קורה, אך בסופו של דבר היה נחמד, הראקציות הנובעות משילוב מרכיבים תרבותיים כל כך שונים, חייבים להניב תמיסה מעניינת.

מיודענו בימי בחרותו

      
(4)
את סדרת התופעות האנתרופולוגיות שהעלתי בפוסט הזה ארצה לחתום במקרה מעניין במיוחד, פגשתי כאן סטודנטית אמריקאית שמשתייכת להרכב מוזיקאלי של סטודנטים יהודים-אמריקאים, בו הם שרים (אקפלה) שירים עם נגיעה יהודית וישראלית, מוניקה סקס לצד נשמה קרליבך, שוויקי לצד אווטקאסט. דבר מרתק כשלעצמו, אך אין ספק שגולת הכותרת היא הביצוע שלהם לשיר "בלבלי אותו", כן, אני מדבר על השיר הפסדו-מזרחי שכולנו מכירים, עכשיו קחו את השיר אך במקום קובי פרץ שימו חבורת סטודנטים אמריקאים עם מבטא כבד. היא טענה שהשיר הזה הוא הלהיט מס' 1 שלהם  (הם אפילו עושים סיבובי הופעות), אני לא הפסקתי לצחוק, ולא רק בגלל שהשיר מצחיק, אלא מהמחשבה כמה מוזר העולם הזה שאנו חיים בו, בו לדבר כשלעצמו אין כמעט שום משמעות אלא בעיקר להקשר החברתי בו הוא נעשה, מעניין מה שטרנספורמציות אינטר-תרבותיות יכולות ליצור, אותו שיר בכל מקום רק עם קהל יעד שונה, ערסים ופרחות לצד סטודנטים אמריקאים יהודים. ממש חזון אחרית הימים. אני מעריך שלא אוכל להתחמק מזה -עקב זה שאין לי חיים פרטיים וכל אחד מהקבוצה שלנו יודע מה קורה עם האחר בכל רגע נתון- אז לפחות אני אהיה הראשון שיציין את העניין – יש לי קשר מאוד טוב עם אותה הסטודנטית הנ"ל, ואם אנחנו כבר בקטע אנתרופולוגי, אז נציין שהקשר כשלעצמו מעניין עקב הרקע התרבותי השונה של שנינו, לא שמדובר רק על מעבדה תרבותית, אך אין ספק שזה מוסיף נופך מעניין לסיפור, אני ממליץ לכל אחד להפתח לשפע ולקלוט שדרים מן העולם החיצון. נדב, שקול מילים. אמא, יש אמריקאים טובים. יהי רצון שנראה בזריחת קרן המזרח. היו שלום.

לינק לשיר בלבלי אותו – הגרסא האמריקאית, לא מומלץ לילדים, חולי לב ונשים בהריון! :  http://people.brandeis.edu/~manginah/Clips/Balbeli%20Oto%20clip.mp3

הצד האפל של היבשת השחורה

מלאים בהתרגשות וציפייה הגענו אני ויונתן לזימבבואה, רעבים לנופים מסעות ואתגרים; סוף סוף עוזבים את דרא"פ המתועשת והמערבית לטובת אפריקה אותנטית ופראית, בטוחים שנגיע לארץ חדשה ובתולית, למקום בו רגלו של האדם (הלבן…) טרם דרכה; מוקפים בהרים, ילידים ומפלים. כפי שכבר ניחשתם נכון – חיינו בסרט… מסתבר שמדובר בארץ שהיא פשוט פלאטה ענקית מלאה בבע"ח ועצים (סוואנות), בקיצור- גן חיות ענק, באחת השמורות היו 45 אלף פילים, בשביל להשיג קצת נופים היינו צריכים לנסוע רחוק מאוד, והכי גרוע – התושבים למדו לנצל היטב את המשאבים המקומיים, ויותר מזה את המשאבים הזרים הנקראים 'תיירים', לדוגמה: אם בתור תושב זימבבואה חשקה נפשך לראות פיל העסק יעלה דולר אחד, אך אם אינך מחזיק בת.ז זימבבואית תצטרך לשלם 20 דולר. נראה כאילו שיש מעין איזון עולמי – אם בעולם המערבי השחור מנוצל בידי הלבן, אז לפחות ביבשת השחורה הלבן לא יוצא כשידו על העליונה… אך אל דאגה, הכלל הנ"ל אולי תופש לגבי אירופאים ואמריקאים, אך ידוע שכל דבר שאך ניחוח של פראייריות נודף הימנו, ישראלים כבר ידעו איך לעבוד על המערכת. כך מצאנו את עצמנו מזייפים זהות זימבבואית, מתגנבים למקומות ישנים במקומות מפוקפקים ומשיגים גבולות. בקיצור, חיינו כמו כושים, או אם נרצה לבטא זאת בפוליטיקלי קורקט – ערכנו מסע מחקר אנתרופולוגי תוך התחקות אחר מנהגיהם של הילידים, מה שלמעשה הוזיל את עלות הטיול פלאים, כיוון שלתושבים המקומיים אין יותר מדי כסף בלשון המעטה… כדי להבין את הפרופורציות ארצה להתחיל בארץ שכבר מוכרת לנו זה מכבר – דרא"פ, נתחיל בסיפור על העוזרת שלנו; הפעם הראשונה בה שיחה ביני ובינה לא נסובה על עניני דיומא (המורכבת בעיקר מהשורשים הבאים – כ.ב.ס, ג.ה.צ, ק.פ.ל) הייתה לאחר חצי שנה שהגברת נמצאת אצלנו בבית, ראוי לציון שהיא עדיין לא יודעת את השמות של כולנו, בכל אופן לאחר שעה וחצי(!!!) של שיחה עם לינדה אלו הם חלק מהממצאים שגיליתי: היא הולכת כל יום שעתיים כדי להגיע אלינו, היא רואה את הילדים שלה פעם בשנה כי מקום עבודתה (הבית שלנו) רחוק מדי ממקום מגורי ילדיה, יש לה שלושה שבועות של חופש בשנה, היא מרוויחה פחות ממנו, ואנחנו נחשבים "מתנדבים" שמקבלים דמי כיס בסכום של 700 ש"ח בחודש… תמונת המצב הזו תעזור לנו להבין כמה קשה המצב בזימבבואה – בה דרא"פ היא הארץ המובטחת אליה תושבי זימבבואה היו חולמים להגיע, מקום בו המשכורת החודשית (ה600 ש"ח של לינדה) שווה למשכורת השנתית שלהם (חישוב מהיר יעלה שהם מקבלים 50 ש"ח בחודש… מה שלא מספיק אפילו ללחם ביום), לאחר הרקע הזה נוכל להבין כיצד ייתכן שרכבת שאורך נסיעתה הוא כפעמיים ישראל עולה רק 15 ש"ח, עם תא משלנו במחלקה ראשונה (מה שלא מנע מריח השתן להנעים את שהותנו בקרון), לא רק שהמחיר אטרקטיבי, ישנה גם אטרקציה נלוות – אנו זוכים למבטים משתאים נוכח העובדה שאנו הלבנים היחידים מבין אלפי הנוסעים שמנסים להבין מה לעזאזל אנו עושים בתוך השמורה ההומוגנית שלהם. עם הגיענו לזימבבואה נקלענו לבת מצווה שנערכה בקהילה היהודית המקומית, מעניינת במיוחד היתה מקהלת ביה"ס היהודי ששרה 'הבאנו שלום עליכם', שהייתה מורכבת ברובה מילדים גויים שחורים, מה שסביר להניח מכיוון שבביה"ס היהודי המונה 200 תלמידים ישנם רק 7 יהודים, 3 מהם ילדים של הרב שעוזב בסוף השנה… אשתו של הרב סיפרה לי שכאשר היא הפסיקה להורות עברית בביה"ס הביאו מורה שחור בשם G שיחליף אותה, אך מכיוון שהילדים התרגלו לכנות את המורה לעברית "מורה קטי", הם המשיכו לכנות את המורה החדש "מורה G" עם קמץ מתחת לר'… בכלל נראה כי היהדות פה היא עם הפנים אל האחר – אחד מהחברים של הילדים של הרב שלא נחשד על היותו יהודי, החליט לגדל פאות בתואנה שהפאות של ילדי הרב מצאו חן בעיניו… בשיחה עם נוצרי אדוק על שולחן ליל הסדר תינה הלה את דאגותיו בפני ואמר כי הוא והנהלת ביה"ס מנסים למצוא דרך לשמר את עולם הערכים היהודי בביה"ס גם לאחר שהרב יעזוב… בכלל אני חייב לציין שמאוד התרשמתי ממשפחתו של הנוצרי הנ"ל, שהייתה נראית כמו המשפחה המושלמת, כ"כ יפים, כ"כ מנומסים, כ"כ חכמים, הוא הסב עם אשתו וילדיו לשולחן הסדר (בעוד שילדי הרב מתרוצצים בבית) וכל המשפחה ביחד נטלה חלק בטקס, תוך הפגנת ידע מרשים ביותר, הילדה (שהייתה אלופת זימבבואה בשחייה), ידעה הרבה יותר מילד דתי ישראלי ממוצע, והאבא שאל שאלות מחכימות תוך כדי אכילה של לביבות ספוגות שמן שאף אחד מיושבי השולחן לא העיז לאכול ורק הוא, כדי לא לפגוע בזקנה שהכינה אותם הסכין ליטול נפשו בכפו (היא בתגובה לא הפסיקה להלעיט אותו), כאשר הגענו לקטע של שפוך חמתך על הגויים דילגנו ולא רק בגלל שלא היה נעים מהם, אלא בגלל שלא היה נעים לנו בעיקר מעצמנו – עם כאלה גויים, מה הטעם ביהודים… מכל מקום נראה כי בשנים הקרובות הקהילה היהודית של זימבבואה תגיע לכיליון מוחלט, ממש כמו המדינה עצמה, מקום יפה אך בלי אמצעים אלמנטריים כפראפראזה ניתן להשתמש בביתו של הרב – מחד גיסא רק לגינה שלו שיותר דומה לפארק לאומי יש 3 גננים, ולסמי-ארמון בו הוא גר ישנן 3 עוזרות, אך מאידך גיסא לא היה בבית ספוג לניקוי כלים… כל עוד הדיקטטור מוגבי והמשטרה החשאית שלו ימשיכו לשלוט שם (אנשים מפחדים לדבר עליו בקול במקומות ציבוריים מחשש שהם 'יעלמו באורח מסתורי') המצב ימש�
�ך להתדרדר, בינתיים לא נותר לנו אלא להנות מהאבסורדים התרבותיים הנוצרים שם. נמשיך בקורות מסענו, לאחר שרכבנו על על פילים וסוסים, הילכנו עם גורי אריות ואיבדנו את דרכנו ביערות הומי חיות טרף, החלטנו שנמאס לנו כבר משמורות הטבע – מקום קינונו העיקרי של היצור הנקרא 'האדם הלבן' ואגן הניקוז לדולרים שהוא נושא עמו, מלווה בשחורים מחויכים לבושי מדים המייחלים לטיפ; שמנו את פעמינו לכיוון מפלי ווקטוריה האדירים, סוף סוף קיבלנו את מה שייחלנו לו, אפריקה פראית, מפלים שמשתרעים לרוחב של קילומטר וחצי ובגובה של יותר ממאה מטר, זה פשוט נהר אדיר שנופל לתוך נקיק שנפער באדמה, ולך יש את ההזדמנות להיכנס ולחוש את כל הנתזים שעפים מהמפל שמרגישים כמו סופת גשמים עם רוחות לא נורמליות ורעש אדיר, ואתה פשוט עומד שם, רטוב עד לשד עצמותיך, בקושי נושם בגלל הרוח והמים, בקושי רואה משהו, ומרגש כאילו הייתה שם מאז ומתמיד, כמו הסלע שלידך, חלק מכל הקומפלקס, כאילו שהמפל בלע אותך, בקיצור, אם יש לכם זמן וכסף מיותרים – חובה!, חלק מהשליטה על המפלים נתון בידיה של מדינת זימבבואה והחלק השני אצל זמביה, אנחנו היינו בשתי הצדדים, כמובן שהכניסה בצד הזמביאני כרוכה בתשלום נוסף, אך אני, שפוסע לאורה של מיטב המסורת הישראלית מכחכך בדעתי – למה מי מת שאני אשלם עוד כסף בגלל סכסוכים פוליטיים בין מדינות בנוגע לבעלות על קרקעות?!, אני פראייר ח"ו לשלם להם כסף?! על כן שינסתי מותני (תוך כדי זמזום השיר אני לא רוצה לזמביה) ופשוט השגתי את הגבול בלי שהשומרים שמו לב, בעוד שיונתן הבריטי המדופלם שלנו היה עסוק בתשלום על הויזה… בכניסה למפלים עצמם גם רצו תשלום, אך כיוון שלא היה להם עודף בשבילנו, הם אמרו שנשלם אחר כך, הם עדיין מחכים… בקנוניה האחרונה גם הבריטי שלנו היה שותף, כנראה שיש בו איזה ניצוץ ישראלי. הבעיה אצלי הייתה כשחזרתי חזרה לצד הזימבבואי, ותוך כדי ניסיון אלגנטי נונשלנטי שלי לחצות את הגבול בחזרה הגיע אלי חייל שנשא על שכמו קלאצ'ניקוב, ושאל אותי מה בדיוק אני עושה, הסיפור התגלגל עד לממונה על המעבר שבסופו של דבר שחרר את הישראלי התמים שבכלל לא הבין שהוא עבר את הגבול לזמביה… תודה רבה בשמי ובשם כל העם היושב בציון. את החג השני באכילת מצות עם תוספת מיוחדת של בשר משומר לכבוד המאורע והפגנו את השעמום בשחייה בברכה המעורבת (שחורים ולבנים; דוסים, אל תדאגו, לא התקלקלתי, היו שם רק ילדים…) של מלון יוקרתי השוכן בסמוך למפלים שהיה בטוח שאנחנו שוהים בו (אני יודע שזה לא אידאלי מה שעשינו אך בהתחשב בהפסקת המים שהתחוללה בעיר –מצב אבסורד כשלעצמו נוכח המפלים- יש לנו נסיבות מקלות, אע"פ שבגיהינום יותר חם, שהרי אין אנו נוקטים כשיטת הגרא"י), ודאי אתם שואלים את עצמכם איך אפשר לשמור על פסח כהלכתו בארץ בארץ זרה, אכן לא פשוט להיות יהודי, אך מבחינתי היה הרבה יותר מאתגר המפגש עם הילדים המשתאים על מעשינו המוזרים, לך תסביר למנקה בבית ההארחה הזול שאתה ישן בו למה אתה מבקש ממנה בפעם הרביעית להראות לך איך בדיוק מכבים את המתג של האור בחדר השינה, או למה אתה לא יכול לקחת אתך את המפתח בכיס ביום שבת, מה שגם שהחברה האלה לא נשארים אדישים, הם מסרבים להדחות בקש, הם רוצים להבין למה?, ועכשיו לך תסביר לגוי על עירוב, או על מלאכה שלך אסור לעשות אבל מותר לך לרמוז לגוי לעשות תוך כדי ניסיון (עקר) להשאיר את היהדות נאורה… בכלל נראה כי החברה המקומיים מאוד נלהבים מכל דבר הקשור בדת, כל אחד ואחד מהם מרגיש כשליחו הבלעדית של האל ובנו הקדוש שבא לגאול את נשמותיהם הטועות של זוג התרמילאים היהודיים, ממש היה להם קשה עם העובדה שאנו לא מאמינים שישו היה נביא אלא רק יהודי פשוט וטוב, וממש כאילו שהכל תוכנן מראש, כל שיחה עם נהג טרמפ, מוכר בחנות או סתם נוסע ברכבת נסובה על העניין שאנחנו חייבים להבין שישו הוא המשיח, אך אל דאגה, זוג השליחים הציוניים בתפוצות השיבו מלחמה שערה, ועד עכשיו אני עומד בקשר עם כמה מהטועים במיילים, וברוך ה' הם מתחילים להתחזק ומקפידים לא לעשן בשבת בדרך לבהכנ"ס. לאחר שמאסנו בחופשה סטייל תיירים שמנו פעמינו לרמה שבמזרח המדינה, לעשות משהו קצת יותר אתגרי, וכך לאחר שחצינו בתחילה את המדינה מדרום לצפון, עכשיו נסענו ממערב למזרח, לגבול עם מוזמביק, מדובר בערך על 30 שעות נסיעה, שאותה בילנו ברכבת, טרנזיט, אוטובוס וטרמפים. ארצה קצת להרחיב על הנסיעה בטרנזיט (ביליתי שם יותר מדי זמן, מה שהביא אותי להרהורים אודות משמעות היקום וכו'..), לדעתי לעושר ישנם הרבה גוונים, אך תרבות העוני תמיד תראה אותו דבר, לא משנה באיזה מקום בעולם, תמיד הם יתנהלו באותו סגנון, ילבשו אותם בגדים, ידברו באותו טון, יתנהגו באותה צורה. שוו לנגד עינכם את התמונה הבאה, נהג מונית טרנזיט 'חאפר' באיזו עיירת פיתוח (יאללה נתיבות) מלקט נוסעים בצידי הדרך, אתם שומעים את המוזיקה הגבוהה הבוקעת ממערכת ההגברה המשוכללת שלא תואמת את אופיו המיושן של הרכב, אתם רואים את התליון המתנודד ימינה ושמאלה תחת המראה הקדמית?, אתם מרגישים את הנהיגה הפרועה של הנהג הצעיר, עם שאריות זיפים מעוצבים וג'ל בשער מאתמול בלילה?, בא לכם לצעוק עליו כשהוא מעלה עוד נוסעים למרות שהמונית כבר מלאה והפרצוף שלכם מרוח על החלון וכל הצד של הרגל שלכם מזיעה בגלל שהיא צמודה לנוסע שמימינכם? ככה בדיוק הרגשתי בזימבבואה, כאילו שהם תיאמו גרסאות מראש, כל החאפרים, או בשמם כאן – בלאק טקסי, ישבו יחד ותכננו הכל. פשוט מדהים כמה העוני הוא חד גוני. אך
עדיין כל מקום והאוריינטציה המיוחדת לו, כאן לדוגמה העסק לוקח לפחות חמש שעות, וכל חצי שעה ישנה עצירה בה משחד נהג המונית את השוטר שלא ייתן כנס בגלל עומס יתר ברכב, לפחות הכושי שעומד בין הרגליים שלך הוא בחור נחמד…הנסיעה שלנו הופסקה באמצע עקב שרפת ראש המנוע שנגרמה בגלל דלק מדולל שבו תודלק הרכב (בזימבבואה אין דלק, בד"כ משיגים אותו מהשוק השחור), הנוסעים התחילו לתפוס טרמפים (מדהים כמה אנשים יצאו מהקובייה על גלגלים הזו…), לבסוף הגיע אוטובוס צפוף לעייפה שאנחנו לא בדיוק שיפרנו את מצבו. כאן המקום לספר על כמה מלאכים שנקרו בדרכנו, מכירים את ההרגשה של תחנת דלק שנייה לפני שהאוטו מת? כאילו שמשהו מסדר את העסק מאחורי הפרגוד? אז זה זה. לראשון שבהם קראו כאילו בסימבוליות מכוונת עמנואל, בחור שחור בן 26, עו"ד עם אנגלית רהוטה, שבלי שום סיבה שבעולם פשוט עזר לנו לכלכל את צעדנו בעיר הבירה, שנחשבת למקום בעייתי, במיוחד לזוג בחורים שמגיעים לשם מאוחר ולא יודעים בדיוק איפה להעביר את הלילה, הוא הזמין לנו מונית על חשבונו, המיר לנו כסף, שם אותנו במקום בו נוכל לישון, אחרי מפגשים מהסוג הזה אתה מבטיח לעצמך לא לפגוע באף אחד בעולם (ושוכח בבוקר שאחרי…). מקרה דומה קרה לנו עם מתנדבת סקוטית נחמדה(אם משהו ראה את הסרט המלך האחרון של סקוטלנד, אז זה היה משהו בסגנון), שעבדה בארגון עם שם שמעלה בך הרהורים נוספים בנוגע לנפתלות דרכי ההשגחה הנקרא 'כנסיית הצלב הקדוש' איתה נסענו במשך חמש שעות, אמנם היתה לה חזות של בשר ודם, אך אין ספק שמדובר על מלאך, מקרה אחרון הוא של אפריקנר (מהגרים הולנדים שהגיעו לדרא"פ לפני 200 שנה), ימני קיצוני (לא מחבב שחורים), נוצרי נחמד, שהסיע אותנו, לקח אותנו לסרט (300- מדהים מבחינה ויזואלית, זבל מבחינת עלילה, חובה לצפות בקולנוע, עדיף בגירסא המצונזרת) ודאג לנו במשך כמה שעות עד שעלינו לאוטובוס. אין דבר כזה טוב לגמרי או רע לגמרי, האדם מורכב משתי המרכיבים ולפעמים הטוב שבו מגיח בצורה מעוררת השתאות. נחזור אלינו, מסתבר שנסענו במשך שלושים שעות בשביל 6 שעות של אור יום בהם יכלנו לטייל קצת, כיוון שהיינו צריכים לחזור מוקדם כדי להספיק את האוטובוס חזרה מזימבבואה לדרא"פ… בכל אופן לדעתי הנסיעה הייתה שווה רק בכדי לפגוש באנשים הללו, להגביר בי קצת את האמונה באדם שחסרה בי. אך אל דאגה, מהר מאוד אפריקה שבה אל עצמה; בשובנו חזרה מזימבבואה ליוהנסבורג הגענו אל התחנה המרכזית, נהג מונית דרש מחיר מופקע כדי לקחת אותנו, אז השתמשנו בטריק הידוע לנו זה מכבר מזימבבואה, ועשינו מה שהשחורים עושים – יותר זול ויותר חווייתי, וכך החלטנו לנסוע בתחבורה בציבורית. שאלנו בחור שחור שהיה בשנות השלושים לחייו איך אנחנו מגיעים והוא היה נחמד ואמר שהוא יקח אותנו אל התחנה. כך הלכנו שני לבנים עם תרמילי ענק על הגב ובחור שחור לבוש בגדי אלגנט, ככל שהתקדמנו יותר האזור נעשה צפוף יותר ו…שחור יותר, אני ויונתן גאים בעצמנו שאנחנו לא פראיירים כמו שאר התיירים שמשלמים פי עשר, אנחנו ישראלים מחוספסים שחווים באמת את דרא"פ, הולכים בשוק ומשוחחים עם מקומי על הא ועל דא. אמא, הקטע הבא הוא לא בשבילך, את מוזמנת לדלג כמה שורות, את בעצמך תמיד אומרת לי אל תספר לי, רק אל תגידי שלא הזהרתי… וכמו שוודאי נחשתם עכשיו מגיע הקטע הפחות סימפטי של הסיפור, תוך כדי הליכה בשוק, כששום לבן לא נראה באופק, מגיעות שתי חבורות של כושים, אחת מסביבי ואחת מסביב ליונתן, מבודדים אותנו אחד מן השני ומן הסביבה. (מי שראה את הסרט צוצי – זה בדיוק כמו בסצנה הראשונה), אחד מהכושים שהקיפו אותי הוציא סכין קומנדו, קירב אותה לבטן שלי ואמר (אני מתרגם מילה במילה) "זה שוד אמיתי, תן את כל הכסף שלך", מזל שהוא הזכיר שזה אמיתי אחרת הייתי בטוח שזה פיספוסים… הוא התחיל למשש אותי ולחפש כסף, אני כהרגלי בקודש פשוט הייתי בשוק, התחלתי לחשוב איך אני משיג מחדש את הכסף שלי ואיך אני יחדש דרכון, בקיצור – שוקיסט, לא זזתי, לא דיברתי, פשוט הסתכלתי עליו כמו בול עץ, מכאן הכל קרה ממש מהר, איכשהו הוא נעלם עם כל החבורה שלו בגלל שאנשים מסביב שמו לב מה קורה ועזרו לנו, השחורים סובלים מהפשע בתוך עצמם הרבה יותר משהלבנים סובלים מהפשיעה השחורה (ראה צוצי), הבחור שלקח אותנו הופיע פתאום, ישר החזקתי לו את היד חזק ואמרתי לו שאני מפחד, הוא לא התרגש כל כך מהעסק ואמר 'כן, זה קורה פה לפעמים', רציתי להרוג אותו, לפני חצי דקה משהו ניסה לדקור אותי והבחור הזה מחייך?!? ואז נזכרתי, אני לא לבד, איפה יונתן?? התחלנו להסתכל סביבנו, פתאום הוא הגיח מאחורי משאית, מסתבר שהבחור קצת פחות בחור ה ממני, אמנם עליו לא שלפו סכין, אך הוא פשוט העיף אחד מהם והתחיל לרוץ, בכל זאת הוא משוחרר טרי, שועל קרבות ותיק, בעוד הותיקות היחידה שתקפה לגבי היא באזרחות, תותחן חפש"ן לשעבר…אבדות בגוף וברכוש לא נגרמו כלל, לגבי הנפש, תשאלו את שותפי לחדר על מה אני מדבר תוך כדי חלימה בלילות קודרים. מסקנה – יוהנסבורג היא לא זימבבואה, ככל שהמדינה יותר מערבית, כך השבר התרבותי חודר עמוק יותר ומביא ליצירת מוטציות אנושיות אלימות יותר ויותר. את השבת ביליתי ביוהנסבורג ת"ו (תחרב ותישרף) ששם כמו שנאמר לנו "תוכלו לראות מה זה חיים יהודיים אמיתיים" כאילו שהגענו מהירח ולא מישראל, אך באמת יש שם קהילה יהודית מרשימה עם כל התפאורה הנילוות של סופרמרקטים כשרים עם שלטי חג שמח בתוכם, קומפלקסים ענקיים של בתי כנסיות מכל הסוגים ומכל המינים, משפחות אמידות מהלכות בשבת
עם עגלת תינוקות באמצע הכביש, מברכות אחת את השנייה גוד שאבעס, בקיצור, יהודים גלותיים אמיתיים. רק כנראה שחסר איזה בורג לאנשים שם, כשאני סיפרתי למישהו על מה שקרה לי הוא סיפור בחיוך שלפני שלוש שבוע כיוונו לו אקדח לרכה, ולפני כמה חודשים שברו לו את האף עם פטיש, ולכל אחד שם יש כאלה סיפורים, בקיצור, מ ט ו ר ף, מה משאיר אותם?? בצורה מגוחכת ומצחיקה- הכושים! לחיות במציאות בה האמא לא עשתה כביסה או בישלה אוכל או ניקתה את הבית בעשרים שנה האחרונות, בגלל שהעוזרת עושה לה הכל זה די ממכר, וקשה לעזוב את החיים האידילים בגרוש האלה ולהתחיל לקרוע את עצמך (אין ספק שיש עוד מליון סיבות אחרות, אבל זאת הכי עוקצנית!) מדהים מה הנוחות עושה לבנאדם. לאחר סופ"ש גדוש חוויות נסענו לטייל בקניון ענק וריק מאדם, מלא בנחלים ומפלים המרוחק כמה שעות נסיעה מיוהנסבורג, להתרחק קצת מהמולת העיר הגדולה, כמו ישראלים טובים הלכנו במסלול שסגור למטיילים, עשינו כמה ק"מ טובים (כמובן אני נשרך מאחור), נתקענו במסלול בלילה, משטרה אספה אותנו מצידי הדרך, את הלילה בילינו בצמוד לשירותים ציבוריים בתוך אתר תיירות. פשוט עשינו את כל מה שצריך כדי להפיק מקסימום חוויות במינימום זמן וכסף, חברים שלי אומרים לי שכבר עברנו את הגיל לטיולים בסגנון הזה, אך אותי זה כל פעם מרגש מחדש, במיוחד עם הערך המוסף של המתח שיש בארץ חדשה, במיוחד דרא"פ… וגם הבעות הפנים על פניהם של הנהגים החולפים על פנינו בטרמפיאדות (תגידו נפלתם על כל הראש?! טרמפים בדרא"פ?! אתם משוגעים!! יש לכם מושג איפה אתם נמצאים? איפה אמרתם שאתם ישנים?!). לסיכום הטיול: אין תחושה יותר אדירה מחופש, להיות רק אתה עם עצמך כשהחבר הטוב ביותר שלך הוא התרמיל שלך, כשאתה כובש את המקומות היפים ביותר בעולם, לא משנה שהמים חמים, הם הרבה יותר טעימים כי אתה באמת צמא, לא משנה שכל מה שהכנסת לפה בשבועיים האחרונים זה טונה, היא פשוט טעימה, כי הרעב הוא התבלין הטוב בעולם, לא משנה שאתה ישן באיזה חור תחת כיפת השמיים, השינה היא הכי מתוקה, כי אתה הכי עייף בעולם. עד כאן כתב השטח של הבלוג באפריקה הדרומית (כדאי לעצור אותו כאן לפני שיתחיל לכתוב שירים…), נפגוש אותו שוב בעוד שלשה חודשים אך נראה שהיעד כבר יהיה מחוץ לאפריקה, משהו יותר בכיוון של דרום אמריקה (נצטרך להתרגל לר"ת דרא"מ…), אך עוד חזון למועד, בינתיים נשוב לאולפן עם עדכונים מקייפטאון: בשבוע האחרון נחתה עלי הבשורה ממנה חושש כל שליח בתפוצות – חבר טוב שלי התארס, והוא אינו שועה להפצורותיי להתחתן אחרי החגים, על כן אני פונה אליך, אביאל, מעל במה זו ומציב בפניך שתי אופציות – לדחות את החתונה או להשיג לי סבסוד לכרטיס הלוך ושוב, עתיד יחסינו מוטל כאן על הכף, נהג בתבונה! אנו נפרד כאן חברים וחברות, יפה ששרדתם את הפוסט האימתני (באורך ובתוכן…), שיהיה מזל טוב למאורסים, הלוואי שלא תמצאו אולם בחודשים הקרובים. שיהיה חג עצמאות שמח. להתראות.

זימבבואה – העשירים הכי עניים בעולם, שקל אחד – ארבע אלף דולר זימבבואי.

מקהלת ביה"ס 'היהודי'…

זו תורה, וזו שכרה… בית הרב.

מעדן הפסח האולטימטיבי – דבש וחמאת בוטנים על מצה.

המלאך מסקוטלנד.

תחנת הרכבת, מה משותף לכל האנשים בתמונה??

צפוף בטרנזיט…

הלכנו יותר משנלך

חמש חודשים עברו עלי כאן בדרא"פ, נותרו לי עוד ארבע. אפילו יש לי תאריך סיום – 25.7, יום אחרי תשעה באב (אל דאגה, לא תראו אותי כל כך מהר, אני אגיע לארץ רק באוקטובר, אחרי החגים, לטובת טיול סוף החיים הפרזיטיים). היום אנחנו יוצאים לחופשת הפסח שלנו, מחר אני על המטוס אל החופש. הסתיימה תקופה, נגמרה ההתחלה, עכשיו מתחילים את הסוף. רק עכשיו אני קולט שכבר העברתי את רוב הזמן שלי כאן. חושב על מה שהספקתי, מה שהחמצתי. משבר גיל העמידה. לא יודע כמה שיניתי פה בקייפטאון, מה שבטוח הוא שלהתעורר כל בוקר למציאות הקייפטאונית נותן לך זווית מעניית יותר על החיים. מה יש לי לומר על החיים בחו"ל אחרי כמעט חצי שנה? האם זה כל כך שונה כאן מחיים בורגניים במקום יוקרתי בישראל? האם רק השפה שונה? מה יש בישראל שאין במקום אחר? בשביל מגדרים ומדדים בנושא הישראליות תקראו יאיר לפיד, אני רק על עצמי באתי לספר, על כן אביא סיפור; הותיקים שבקוראי הבלוג ודאי יודעים שלפני כמה חודשים הייתי מדריך (או משהו בסגנון…) במחנה בני עקיבא. באחד הערבים לקחו את כל המחנה לרחבת דשא גדולה ועשו "ערב ישראל", במהלך הערב הוקרנה מצגת על מלחמת לבנון השנייה (טפילו נראה לי שלא מזמן נקבע שזהו שמה הרשמי) ברקע התנגן שיר קיטש ישראלי ובמצגת התחלפו תמונות מהמלחמה. כולנו מכירם את העסק… אך עלי זה נחת ככה פתאום, משום מקום, אחרי ואקום של כמה חודשים בגלות, מנת יתר של ישראליות בתוך עננת הנכר. פתאום התחושה המוכרת מבצבצת, אני מתבונן בתמונות, מזהה את המקומות, מכיר את היחידות, את הסיכות, את המבט. תמונת לוייה צהלית נצרבת במוחי. תחושת שייכות נשכחת עולה בי. ואז הסתכלתי סביבי והאנשים היו בעיני רק תפאורה, לא מבינים כלום, אני חייתי באמת את החיים, הם חיים חיים מפלסטיק, זיוף זול של חלום הוליוודי מטומטם. שואל את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה?! בישראל החוצניקים היו שלב אחורה באבולוציה, פתאום החלפנו תפקידים, עכשיו אני צריך לחדור לתוך המעגלים החברתיים שלהם, עם כל התרבות הרקובה שלהם, ששמץ היהדות שבקושי קיים בה עכשיו יעלם בעוד שנים מעטות. היו לי חיים עם קצת משמעות, הייתי חלק טבעי ממשהו גדול, חשתי אחריות כלפי האנשים שסביבי, וכאן, כל אחד לעצמו, קבורים בתוך הגדרות החשמליים שלהם, סגורים בשערים אוטומטיים, לא רוצים שהשכן ממול אפילו ידע על קיומם. ושלא תחשבו שבפנים החיים מתנהלים במישרים, גם כאן יש גדרות שלא פשוט לעבור, קליקות חברתיות שאם אתה לא מגניב, יפה, עשיר וחכם אתה לא יכול להתקבל, הסלקטור עומד בכניסה והוא מאוד בררן. פתאום הכל עולה ומציף אותי, קלישאות שחוקות מקבלות את חייהן בחזרה, מילים שמביך להשתמש בהן מקבלות חיוניות – אחווה, רעות, סולידאריות. ומנגד – הגלות. אני יודע שזה נשמע קיטש אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם, נעשיתי הרבה יותר ישראלי מאז שהגעתי לחו"ל. תחושת הערגה הזו עולה מדי פעם גם בתוך הקבוצה הקטנה שלנו. כמובן ששוב פעם הקטליזטור הוא החוויה הישראלית האולטימטיבית – הצבא. בד"כ כלל בארוחות, כיוון שרק אז אנו יושבים רק עם עצמנו, הסיפורים מגיחים. נזכרים, צוחקים, אותה הרגשה של סמיכות אופפת אותנו. ואז, אחרי חצי שעה מתעוררים, מסתכלים סביב. נזכרים – אה, כן, אנחנו בדרא"פ, צריך לזוז, יש מה לעשות. זהו הפרדוקס בחיים – לומדים להעריך את מה שיש רק כאשר הוא חסר, אך כמה שקצת משונה לי כאן, עצם המפגש עם עולם אחר, נותן לך פרספקטיבה שונה על החיים בכלל ועל העולם שהכרת בפרט, לפעמים צריך לסוע רחוק כדי להשאר קרוב… רק שלא תבכו לי עכשיו. 

הפעם בפינת התרבות שלנו נדבר על סרט דרא"פ – צוצי, סרט שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, ובאמת ראוי לכך, קודם כל נתחיל בזה שאני מלא בושה וכלימה על זה שכמעט שאני לא נחשף לסרטים לא הוליוודים, ועכשיו אני מבין איזה עולם מדהים אני מפספס, בלי מחוייבות לקיטש, לתאגידים, למין ולבערות של ההמונים. הסרט נפרש על פני ששה ימים בהם מתחולל תהליך של חזרה בתשובה (לא במובן הדתי של המילה) בגיבור הסרט ובצופה עצמו, הסרט מביא אותך ממצב בו בתחילה אתה ממש מתעב את הפושע-הגיבור, מה שטבעי לחלוטין, עד למצב בו בסופו של דבר אתה חש כלפיו הזדהות והבנה. לאלו שלא דוברי אנגלית ביננו אין מה להרגיש רע הפעם, הסרט כולו בשפת הקוזה, שהיא השפה של השחורים כאן, ככה זה לא מרגיש מזויף כמו הסרטים האמריקאים שלפעמים מכניסים לדמויות אנגלית מודרנית בעוד שהקשר בין הדמות לשפה הינו מקרי בהחלט… כ"כ ראוי לציון שיש רק לבן אחד (!) בסרט. עוד ערך מוסף שהיה לסרט בשבילי הוא שהכל היה דרא"פ, אתם בוודאי מכירים את ההרגשה של לראות סרט ישראלי איכותי, אתם מרגישים שאתם ממש מכירים את הניואנסים הכי קטנים שיש, את הפרסומות ברחוב, את הסגנון. אז כך הרגשתי קצת כלפי דרא"פ, בכל זאת, חצי שנה זו לא תקופה שהולכת ברגל… 

כפי שהזכרתי בתחילה, מערכת הבלוג שולחן עורך יוצאת לחופשה בת שלשה שבועות, ככה שאני כמעט לא יהיה זמין בסקייפ ובמיילים עד ה20.4. אני יודע שיהיה קשה לעם היושב בציון להסתדר ללא איתותי החיים שאני משגר מדי פעם, אך אל דאגה, מטרת הנסיעה העיקרית היא לספק חומר איכותי לכתב השטח של הבלוג ממדינות זימבבואה ובוצואנה על מנת להוסיף עניין לפוסט הבא, שלא יעסוק רק בשיחזור מה שקרה לפני יובלות… שיהיה חג כשר ושמח, ובעז"ה בלי בעיות עיכול.

לא, אלו לא גופות, זה אני והפרטנר שלי  לטיול ברחבי אפריקה הדרומית יונתן, באמת נראה שכדאי לצאת קצת להתאורר, החיים בקבוצה לעיתים צפופים מדי…