הצד האפל של היבשת השחורה

מלאים בהתרגשות וציפייה הגענו אני ויונתן לזימבבואה, רעבים לנופים מסעות ואתגרים; סוף סוף עוזבים את דרא"פ המתועשת והמערבית לטובת אפריקה אותנטית ופראית, בטוחים שנגיע לארץ חדשה ובתולית, למקום בו רגלו של האדם (הלבן…) טרם דרכה; מוקפים בהרים, ילידים ומפלים. כפי שכבר ניחשתם נכון – חיינו בסרט… מסתבר שמדובר בארץ שהיא פשוט פלאטה ענקית מלאה בבע"ח ועצים (סוואנות), בקיצור- גן חיות ענק, באחת השמורות היו 45 אלף פילים, בשביל להשיג קצת נופים היינו צריכים לנסוע רחוק מאוד, והכי גרוע – התושבים למדו לנצל היטב את המשאבים המקומיים, ויותר מזה את המשאבים הזרים הנקראים 'תיירים', לדוגמה: אם בתור תושב זימבבואה חשקה נפשך לראות פיל העסק יעלה דולר אחד, אך אם אינך מחזיק בת.ז זימבבואית תצטרך לשלם 20 דולר. נראה כאילו שיש מעין איזון עולמי – אם בעולם המערבי השחור מנוצל בידי הלבן, אז לפחות ביבשת השחורה הלבן לא יוצא כשידו על העליונה… אך אל דאגה, הכלל הנ"ל אולי תופש לגבי אירופאים ואמריקאים, אך ידוע שכל דבר שאך ניחוח של פראייריות נודף הימנו, ישראלים כבר ידעו איך לעבוד על המערכת. כך מצאנו את עצמנו מזייפים זהות זימבבואית, מתגנבים למקומות ישנים במקומות מפוקפקים ומשיגים גבולות. בקיצור, חיינו כמו כושים, או אם נרצה לבטא זאת בפוליטיקלי קורקט – ערכנו מסע מחקר אנתרופולוגי תוך התחקות אחר מנהגיהם של הילידים, מה שלמעשה הוזיל את עלות הטיול פלאים, כיוון שלתושבים המקומיים אין יותר מדי כסף בלשון המעטה… כדי להבין את הפרופורציות ארצה להתחיל בארץ שכבר מוכרת לנו זה מכבר – דרא"פ, נתחיל בסיפור על העוזרת שלנו; הפעם הראשונה בה שיחה ביני ובינה לא נסובה על עניני דיומא (המורכבת בעיקר מהשורשים הבאים – כ.ב.ס, ג.ה.צ, ק.פ.ל) הייתה לאחר חצי שנה שהגברת נמצאת אצלנו בבית, ראוי לציון שהיא עדיין לא יודעת את השמות של כולנו, בכל אופן לאחר שעה וחצי(!!!) של שיחה עם לינדה אלו הם חלק מהממצאים שגיליתי: היא הולכת כל יום שעתיים כדי להגיע אלינו, היא רואה את הילדים שלה פעם בשנה כי מקום עבודתה (הבית שלנו) רחוק מדי ממקום מגורי ילדיה, יש לה שלושה שבועות של חופש בשנה, היא מרוויחה פחות ממנו, ואנחנו נחשבים "מתנדבים" שמקבלים דמי כיס בסכום של 700 ש"ח בחודש… תמונת המצב הזו תעזור לנו להבין כמה קשה המצב בזימבבואה – בה דרא"פ היא הארץ המובטחת אליה תושבי זימבבואה היו חולמים להגיע, מקום בו המשכורת החודשית (ה600 ש"ח של לינדה) שווה למשכורת השנתית שלהם (חישוב מהיר יעלה שהם מקבלים 50 ש"ח בחודש… מה שלא מספיק אפילו ללחם ביום), לאחר הרקע הזה נוכל להבין כיצד ייתכן שרכבת שאורך נסיעתה הוא כפעמיים ישראל עולה רק 15 ש"ח, עם תא משלנו במחלקה ראשונה (מה שלא מנע מריח השתן להנעים את שהותנו בקרון), לא רק שהמחיר אטרקטיבי, ישנה גם אטרקציה נלוות – אנו זוכים למבטים משתאים נוכח העובדה שאנו הלבנים היחידים מבין אלפי הנוסעים שמנסים להבין מה לעזאזל אנו עושים בתוך השמורה ההומוגנית שלהם. עם הגיענו לזימבבואה נקלענו לבת מצווה שנערכה בקהילה היהודית המקומית, מעניינת במיוחד היתה מקהלת ביה"ס היהודי ששרה 'הבאנו שלום עליכם', שהייתה מורכבת ברובה מילדים גויים שחורים, מה שסביר להניח מכיוון שבביה"ס היהודי המונה 200 תלמידים ישנם רק 7 יהודים, 3 מהם ילדים של הרב שעוזב בסוף השנה… אשתו של הרב סיפרה לי שכאשר היא הפסיקה להורות עברית בביה"ס הביאו מורה שחור בשם G שיחליף אותה, אך מכיוון שהילדים התרגלו לכנות את המורה לעברית "מורה קטי", הם המשיכו לכנות את המורה החדש "מורה G" עם קמץ מתחת לר'… בכלל נראה כי היהדות פה היא עם הפנים אל האחר – אחד מהחברים של הילדים של הרב שלא נחשד על היותו יהודי, החליט לגדל פאות בתואנה שהפאות של ילדי הרב מצאו חן בעיניו… בשיחה עם נוצרי אדוק על שולחן ליל הסדר תינה הלה את דאגותיו בפני ואמר כי הוא והנהלת ביה"ס מנסים למצוא דרך לשמר את עולם הערכים היהודי בביה"ס גם לאחר שהרב יעזוב… בכלל אני חייב לציין שמאוד התרשמתי ממשפחתו של הנוצרי הנ"ל, שהייתה נראית כמו המשפחה המושלמת, כ"כ יפים, כ"כ מנומסים, כ"כ חכמים, הוא הסב עם אשתו וילדיו לשולחן הסדר (בעוד שילדי הרב מתרוצצים בבית) וכל המשפחה ביחד נטלה חלק בטקס, תוך הפגנת ידע מרשים ביותר, הילדה (שהייתה אלופת זימבבואה בשחייה), ידעה הרבה יותר מילד דתי ישראלי ממוצע, והאבא שאל שאלות מחכימות תוך כדי אכילה של לביבות ספוגות שמן שאף אחד מיושבי השולחן לא העיז לאכול ורק הוא, כדי לא לפגוע בזקנה שהכינה אותם הסכין ליטול נפשו בכפו (היא בתגובה לא הפסיקה להלעיט אותו), כאשר הגענו לקטע של שפוך חמתך על הגויים דילגנו ולא רק בגלל שלא היה נעים מהם, אלא בגלל שלא היה נעים לנו בעיקר מעצמנו – עם כאלה גויים, מה הטעם ביהודים… מכל מקום נראה כי בשנים הקרובות הקהילה היהודית של זימבבואה תגיע לכיליון מוחלט, ממש כמו המדינה עצמה, מקום יפה אך בלי אמצעים אלמנטריים כפראפראזה ניתן להשתמש בביתו של הרב – מחד גיסא רק לגינה שלו שיותר דומה לפארק לאומי יש 3 גננים, ולסמי-ארמון בו הוא גר ישנן 3 עוזרות, אך מאידך גיסא לא היה בבית ספוג לניקוי כלים… כל עוד הדיקטטור מוגבי והמשטרה החשאית שלו ימשיכו לשלוט שם (אנשים מפחדים לדבר עליו בקול במקומות ציבוריים מחשש שהם 'יעלמו באורח מסתורי') המצב ימש�
�ך להתדרדר, בינתיים לא נותר לנו אלא להנות מהאבסורדים התרבותיים הנוצרים שם. נמשיך בקורות מסענו, לאחר שרכבנו על על פילים וסוסים, הילכנו עם גורי אריות ואיבדנו את דרכנו ביערות הומי חיות טרף, החלטנו שנמאס לנו כבר משמורות הטבע – מקום קינונו העיקרי של היצור הנקרא 'האדם הלבן' ואגן הניקוז לדולרים שהוא נושא עמו, מלווה בשחורים מחויכים לבושי מדים המייחלים לטיפ; שמנו את פעמינו לכיוון מפלי ווקטוריה האדירים, סוף סוף קיבלנו את מה שייחלנו לו, אפריקה פראית, מפלים שמשתרעים לרוחב של קילומטר וחצי ובגובה של יותר ממאה מטר, זה פשוט נהר אדיר שנופל לתוך נקיק שנפער באדמה, ולך יש את ההזדמנות להיכנס ולחוש את כל הנתזים שעפים מהמפל שמרגישים כמו סופת גשמים עם רוחות לא נורמליות ורעש אדיר, ואתה פשוט עומד שם, רטוב עד לשד עצמותיך, בקושי נושם בגלל הרוח והמים, בקושי רואה משהו, ומרגש כאילו הייתה שם מאז ומתמיד, כמו הסלע שלידך, חלק מכל הקומפלקס, כאילו שהמפל בלע אותך, בקיצור, אם יש לכם זמן וכסף מיותרים – חובה!, חלק מהשליטה על המפלים נתון בידיה של מדינת זימבבואה והחלק השני אצל זמביה, אנחנו היינו בשתי הצדדים, כמובן שהכניסה בצד הזמביאני כרוכה בתשלום נוסף, אך אני, שפוסע לאורה של מיטב המסורת הישראלית מכחכך בדעתי – למה מי מת שאני אשלם עוד כסף בגלל סכסוכים פוליטיים בין מדינות בנוגע לבעלות על קרקעות?!, אני פראייר ח"ו לשלם להם כסף?! על כן שינסתי מותני (תוך כדי זמזום השיר אני לא רוצה לזמביה) ופשוט השגתי את הגבול בלי שהשומרים שמו לב, בעוד שיונתן הבריטי המדופלם שלנו היה עסוק בתשלום על הויזה… בכניסה למפלים עצמם גם רצו תשלום, אך כיוון שלא היה להם עודף בשבילנו, הם אמרו שנשלם אחר כך, הם עדיין מחכים… בקנוניה האחרונה גם הבריטי שלנו היה שותף, כנראה שיש בו איזה ניצוץ ישראלי. הבעיה אצלי הייתה כשחזרתי חזרה לצד הזימבבואי, ותוך כדי ניסיון אלגנטי נונשלנטי שלי לחצות את הגבול בחזרה הגיע אלי חייל שנשא על שכמו קלאצ'ניקוב, ושאל אותי מה בדיוק אני עושה, הסיפור התגלגל עד לממונה על המעבר שבסופו של דבר שחרר את הישראלי התמים שבכלל לא הבין שהוא עבר את הגבול לזמביה… תודה רבה בשמי ובשם כל העם היושב בציון. את החג השני באכילת מצות עם תוספת מיוחדת של בשר משומר לכבוד המאורע והפגנו את השעמום בשחייה בברכה המעורבת (שחורים ולבנים; דוסים, אל תדאגו, לא התקלקלתי, היו שם רק ילדים…) של מלון יוקרתי השוכן בסמוך למפלים שהיה בטוח שאנחנו שוהים בו (אני יודע שזה לא אידאלי מה שעשינו אך בהתחשב בהפסקת המים שהתחוללה בעיר –מצב אבסורד כשלעצמו נוכח המפלים- יש לנו נסיבות מקלות, אע"פ שבגיהינום יותר חם, שהרי אין אנו נוקטים כשיטת הגרא"י), ודאי אתם שואלים את עצמכם איך אפשר לשמור על פסח כהלכתו בארץ בארץ זרה, אכן לא פשוט להיות יהודי, אך מבחינתי היה הרבה יותר מאתגר המפגש עם הילדים המשתאים על מעשינו המוזרים, לך תסביר למנקה בבית ההארחה הזול שאתה ישן בו למה אתה מבקש ממנה בפעם הרביעית להראות לך איך בדיוק מכבים את המתג של האור בחדר השינה, או למה אתה לא יכול לקחת אתך את המפתח בכיס ביום שבת, מה שגם שהחברה האלה לא נשארים אדישים, הם מסרבים להדחות בקש, הם רוצים להבין למה?, ועכשיו לך תסביר לגוי על עירוב, או על מלאכה שלך אסור לעשות אבל מותר לך לרמוז לגוי לעשות תוך כדי ניסיון (עקר) להשאיר את היהדות נאורה… בכלל נראה כי החברה המקומיים מאוד נלהבים מכל דבר הקשור בדת, כל אחד ואחד מהם מרגיש כשליחו הבלעדית של האל ובנו הקדוש שבא לגאול את נשמותיהם הטועות של זוג התרמילאים היהודיים, ממש היה להם קשה עם העובדה שאנו לא מאמינים שישו היה נביא אלא רק יהודי פשוט וטוב, וממש כאילו שהכל תוכנן מראש, כל שיחה עם נהג טרמפ, מוכר בחנות או סתם נוסע ברכבת נסובה על העניין שאנחנו חייבים להבין שישו הוא המשיח, אך אל דאגה, זוג השליחים הציוניים בתפוצות השיבו מלחמה שערה, ועד עכשיו אני עומד בקשר עם כמה מהטועים במיילים, וברוך ה' הם מתחילים להתחזק ומקפידים לא לעשן בשבת בדרך לבהכנ"ס. לאחר שמאסנו בחופשה סטייל תיירים שמנו פעמינו לרמה שבמזרח המדינה, לעשות משהו קצת יותר אתגרי, וכך לאחר שחצינו בתחילה את המדינה מדרום לצפון, עכשיו נסענו ממערב למזרח, לגבול עם מוזמביק, מדובר בערך על 30 שעות נסיעה, שאותה בילנו ברכבת, טרנזיט, אוטובוס וטרמפים. ארצה קצת להרחיב על הנסיעה בטרנזיט (ביליתי שם יותר מדי זמן, מה שהביא אותי להרהורים אודות משמעות היקום וכו'..), לדעתי לעושר ישנם הרבה גוונים, אך תרבות העוני תמיד תראה אותו דבר, לא משנה באיזה מקום בעולם, תמיד הם יתנהלו באותו סגנון, ילבשו אותם בגדים, ידברו באותו טון, יתנהגו באותה צורה. שוו לנגד עינכם את התמונה הבאה, נהג מונית טרנזיט 'חאפר' באיזו עיירת פיתוח (יאללה נתיבות) מלקט נוסעים בצידי הדרך, אתם שומעים את המוזיקה הגבוהה הבוקעת ממערכת ההגברה המשוכללת שלא תואמת את אופיו המיושן של הרכב, אתם רואים את התליון המתנודד ימינה ושמאלה תחת המראה הקדמית?, אתם מרגישים את הנהיגה הפרועה של הנהג הצעיר, עם שאריות זיפים מעוצבים וג'ל בשער מאתמול בלילה?, בא לכם לצעוק עליו כשהוא מעלה עוד נוסעים למרות שהמונית כבר מלאה והפרצוף שלכם מרוח על החלון וכל הצד של הרגל שלכם מזיעה בגלל שהיא צמודה לנוסע שמימינכם? ככה בדיוק הרגשתי בזימבבואה, כאילו שהם תיאמו גרסאות מראש, כל החאפרים, או בשמם כאן – בלאק טקסי, ישבו יחד ותכננו הכל. פשוט מדהים כמה העוני הוא חד גוני. אך
עדיין כל מקום והאוריינטציה המיוחדת לו, כאן לדוגמה העסק לוקח לפחות חמש שעות, וכל חצי שעה ישנה עצירה בה משחד נהג המונית את השוטר שלא ייתן כנס בגלל עומס יתר ברכב, לפחות הכושי שעומד בין הרגליים שלך הוא בחור נחמד…הנסיעה שלנו הופסקה באמצע עקב שרפת ראש המנוע שנגרמה בגלל דלק מדולל שבו תודלק הרכב (בזימבבואה אין דלק, בד"כ משיגים אותו מהשוק השחור), הנוסעים התחילו לתפוס טרמפים (מדהים כמה אנשים יצאו מהקובייה על גלגלים הזו…), לבסוף הגיע אוטובוס צפוף לעייפה שאנחנו לא בדיוק שיפרנו את מצבו. כאן המקום לספר על כמה מלאכים שנקרו בדרכנו, מכירים את ההרגשה של תחנת דלק שנייה לפני שהאוטו מת? כאילו שמשהו מסדר את העסק מאחורי הפרגוד? אז זה זה. לראשון שבהם קראו כאילו בסימבוליות מכוונת עמנואל, בחור שחור בן 26, עו"ד עם אנגלית רהוטה, שבלי שום סיבה שבעולם פשוט עזר לנו לכלכל את צעדנו בעיר הבירה, שנחשבת למקום בעייתי, במיוחד לזוג בחורים שמגיעים לשם מאוחר ולא יודעים בדיוק איפה להעביר את הלילה, הוא הזמין לנו מונית על חשבונו, המיר לנו כסף, שם אותנו במקום בו נוכל לישון, אחרי מפגשים מהסוג הזה אתה מבטיח לעצמך לא לפגוע באף אחד בעולם (ושוכח בבוקר שאחרי…). מקרה דומה קרה לנו עם מתנדבת סקוטית נחמדה(אם משהו ראה את הסרט המלך האחרון של סקוטלנד, אז זה היה משהו בסגנון), שעבדה בארגון עם שם שמעלה בך הרהורים נוספים בנוגע לנפתלות דרכי ההשגחה הנקרא 'כנסיית הצלב הקדוש' איתה נסענו במשך חמש שעות, אמנם היתה לה חזות של בשר ודם, אך אין ספק שמדובר על מלאך, מקרה אחרון הוא של אפריקנר (מהגרים הולנדים שהגיעו לדרא"פ לפני 200 שנה), ימני קיצוני (לא מחבב שחורים), נוצרי נחמד, שהסיע אותנו, לקח אותנו לסרט (300- מדהים מבחינה ויזואלית, זבל מבחינת עלילה, חובה לצפות בקולנוע, עדיף בגירסא המצונזרת) ודאג לנו במשך כמה שעות עד שעלינו לאוטובוס. אין דבר כזה טוב לגמרי או רע לגמרי, האדם מורכב משתי המרכיבים ולפעמים הטוב שבו מגיח בצורה מעוררת השתאות. נחזור אלינו, מסתבר שנסענו במשך שלושים שעות בשביל 6 שעות של אור יום בהם יכלנו לטייל קצת, כיוון שהיינו צריכים לחזור מוקדם כדי להספיק את האוטובוס חזרה מזימבבואה לדרא"פ… בכל אופן לדעתי הנסיעה הייתה שווה רק בכדי לפגוש באנשים הללו, להגביר בי קצת את האמונה באדם שחסרה בי. אך אל דאגה, מהר מאוד אפריקה שבה אל עצמה; בשובנו חזרה מזימבבואה ליוהנסבורג הגענו אל התחנה המרכזית, נהג מונית דרש מחיר מופקע כדי לקחת אותנו, אז השתמשנו בטריק הידוע לנו זה מכבר מזימבבואה, ועשינו מה שהשחורים עושים – יותר זול ויותר חווייתי, וכך החלטנו לנסוע בתחבורה בציבורית. שאלנו בחור שחור שהיה בשנות השלושים לחייו איך אנחנו מגיעים והוא היה נחמד ואמר שהוא יקח אותנו אל התחנה. כך הלכנו שני לבנים עם תרמילי ענק על הגב ובחור שחור לבוש בגדי אלגנט, ככל שהתקדמנו יותר האזור נעשה צפוף יותר ו…שחור יותר, אני ויונתן גאים בעצמנו שאנחנו לא פראיירים כמו שאר התיירים שמשלמים פי עשר, אנחנו ישראלים מחוספסים שחווים באמת את דרא"פ, הולכים בשוק ומשוחחים עם מקומי על הא ועל דא. אמא, הקטע הבא הוא לא בשבילך, את מוזמנת לדלג כמה שורות, את בעצמך תמיד אומרת לי אל תספר לי, רק אל תגידי שלא הזהרתי… וכמו שוודאי נחשתם עכשיו מגיע הקטע הפחות סימפטי של הסיפור, תוך כדי הליכה בשוק, כששום לבן לא נראה באופק, מגיעות שתי חבורות של כושים, אחת מסביבי ואחת מסביב ליונתן, מבודדים אותנו אחד מן השני ומן הסביבה. (מי שראה את הסרט צוצי – זה בדיוק כמו בסצנה הראשונה), אחד מהכושים שהקיפו אותי הוציא סכין קומנדו, קירב אותה לבטן שלי ואמר (אני מתרגם מילה במילה) "זה שוד אמיתי, תן את כל הכסף שלך", מזל שהוא הזכיר שזה אמיתי אחרת הייתי בטוח שזה פיספוסים… הוא התחיל למשש אותי ולחפש כסף, אני כהרגלי בקודש פשוט הייתי בשוק, התחלתי לחשוב איך אני משיג מחדש את הכסף שלי ואיך אני יחדש דרכון, בקיצור – שוקיסט, לא זזתי, לא דיברתי, פשוט הסתכלתי עליו כמו בול עץ, מכאן הכל קרה ממש מהר, איכשהו הוא נעלם עם כל החבורה שלו בגלל שאנשים מסביב שמו לב מה קורה ועזרו לנו, השחורים סובלים מהפשע בתוך עצמם הרבה יותר משהלבנים סובלים מהפשיעה השחורה (ראה צוצי), הבחור שלקח אותנו הופיע פתאום, ישר החזקתי לו את היד חזק ואמרתי לו שאני מפחד, הוא לא התרגש כל כך מהעסק ואמר 'כן, זה קורה פה לפעמים', רציתי להרוג אותו, לפני חצי דקה משהו ניסה לדקור אותי והבחור הזה מחייך?!? ואז נזכרתי, אני לא לבד, איפה יונתן?? התחלנו להסתכל סביבנו, פתאום הוא הגיח מאחורי משאית, מסתבר שהבחור קצת פחות בחור ה ממני, אמנם עליו לא שלפו סכין, אך הוא פשוט העיף אחד מהם והתחיל לרוץ, בכל זאת הוא משוחרר טרי, שועל קרבות ותיק, בעוד הותיקות היחידה שתקפה לגבי היא באזרחות, תותחן חפש"ן לשעבר…אבדות בגוף וברכוש לא נגרמו כלל, לגבי הנפש, תשאלו את שותפי לחדר על מה אני מדבר תוך כדי חלימה בלילות קודרים. מסקנה – יוהנסבורג היא לא זימבבואה, ככל שהמדינה יותר מערבית, כך השבר התרבותי חודר עמוק יותר ומביא ליצירת מוטציות אנושיות אלימות יותר ויותר. את השבת ביליתי ביוהנסבורג ת"ו (תחרב ותישרף) ששם כמו שנאמר לנו "תוכלו לראות מה זה חיים יהודיים אמיתיים" כאילו שהגענו מהירח ולא מישראל, אך באמת יש שם קהילה יהודית מרשימה עם כל התפאורה הנילוות של סופרמרקטים כשרים עם שלטי חג שמח בתוכם, קומפלקסים ענקיים של בתי כנסיות מכל הסוגים ומכל המינים, משפחות אמידות מהלכות בשבת
עם עגלת תינוקות באמצע הכביש, מברכות אחת את השנייה גוד שאבעס, בקיצור, יהודים גלותיים אמיתיים. רק כנראה שחסר איזה בורג לאנשים שם, כשאני סיפרתי למישהו על מה שקרה לי הוא סיפור בחיוך שלפני שלוש שבוע כיוונו לו אקדח לרכה, ולפני כמה חודשים שברו לו את האף עם פטיש, ולכל אחד שם יש כאלה סיפורים, בקיצור, מ ט ו ר ף, מה משאיר אותם?? בצורה מגוחכת ומצחיקה- הכושים! לחיות במציאות בה האמא לא עשתה כביסה או בישלה אוכל או ניקתה את הבית בעשרים שנה האחרונות, בגלל שהעוזרת עושה לה הכל זה די ממכר, וקשה לעזוב את החיים האידילים בגרוש האלה ולהתחיל לקרוע את עצמך (אין ספק שיש עוד מליון סיבות אחרות, אבל זאת הכי עוקצנית!) מדהים מה הנוחות עושה לבנאדם. לאחר סופ"ש גדוש חוויות נסענו לטייל בקניון ענק וריק מאדם, מלא בנחלים ומפלים המרוחק כמה שעות נסיעה מיוהנסבורג, להתרחק קצת מהמולת העיר הגדולה, כמו ישראלים טובים הלכנו במסלול שסגור למטיילים, עשינו כמה ק"מ טובים (כמובן אני נשרך מאחור), נתקענו במסלול בלילה, משטרה אספה אותנו מצידי הדרך, את הלילה בילינו בצמוד לשירותים ציבוריים בתוך אתר תיירות. פשוט עשינו את כל מה שצריך כדי להפיק מקסימום חוויות במינימום זמן וכסף, חברים שלי אומרים לי שכבר עברנו את הגיל לטיולים בסגנון הזה, אך אותי זה כל פעם מרגש מחדש, במיוחד עם הערך המוסף של המתח שיש בארץ חדשה, במיוחד דרא"פ… וגם הבעות הפנים על פניהם של הנהגים החולפים על פנינו בטרמפיאדות (תגידו נפלתם על כל הראש?! טרמפים בדרא"פ?! אתם משוגעים!! יש לכם מושג איפה אתם נמצאים? איפה אמרתם שאתם ישנים?!). לסיכום הטיול: אין תחושה יותר אדירה מחופש, להיות רק אתה עם עצמך כשהחבר הטוב ביותר שלך הוא התרמיל שלך, כשאתה כובש את המקומות היפים ביותר בעולם, לא משנה שהמים חמים, הם הרבה יותר טעימים כי אתה באמת צמא, לא משנה שכל מה שהכנסת לפה בשבועיים האחרונים זה טונה, היא פשוט טעימה, כי הרעב הוא התבלין הטוב בעולם, לא משנה שאתה ישן באיזה חור תחת כיפת השמיים, השינה היא הכי מתוקה, כי אתה הכי עייף בעולם. עד כאן כתב השטח של הבלוג באפריקה הדרומית (כדאי לעצור אותו כאן לפני שיתחיל לכתוב שירים…), נפגוש אותו שוב בעוד שלשה חודשים אך נראה שהיעד כבר יהיה מחוץ לאפריקה, משהו יותר בכיוון של דרום אמריקה (נצטרך להתרגל לר"ת דרא"מ…), אך עוד חזון למועד, בינתיים נשוב לאולפן עם עדכונים מקייפטאון: בשבוע האחרון נחתה עלי הבשורה ממנה חושש כל שליח בתפוצות – חבר טוב שלי התארס, והוא אינו שועה להפצורותיי להתחתן אחרי החגים, על כן אני פונה אליך, אביאל, מעל במה זו ומציב בפניך שתי אופציות – לדחות את החתונה או להשיג לי סבסוד לכרטיס הלוך ושוב, עתיד יחסינו מוטל כאן על הכף, נהג בתבונה! אנו נפרד כאן חברים וחברות, יפה ששרדתם את הפוסט האימתני (באורך ובתוכן…), שיהיה מזל טוב למאורסים, הלוואי שלא תמצאו אולם בחודשים הקרובים. שיהיה חג עצמאות שמח. להתראות.

זימבבואה – העשירים הכי עניים בעולם, שקל אחד – ארבע אלף דולר זימבבואי.

מקהלת ביה"ס 'היהודי'…

זו תורה, וזו שכרה… בית הרב.

מעדן הפסח האולטימטיבי – דבש וחמאת בוטנים על מצה.

המלאך מסקוטלנד.

תחנת הרכבת, מה משותף לכל האנשים בתמונה??

צפוף בטרנזיט…